מי שלא גר מתחת לסלע במדבר שמע בימים האחרונים על המחאה. המוחים מתלוננים על יוקר מחירי הדירות בארץ ומחירי השכירות. הם מוחים על יוקר המחיה הכללי ועל חוסר הכרת המדינה בהוצאות מטפלת לצרכי מס. הם מוחים על עליית מחירי הדלק ועל "הטייקונים". באופן כללי, כך נראה לי לפחות, יותר משהמוחים רוצים שינוי ספציפי הם רוצים להביע את מורת רוחם מהמדינה והתנהלותה.
אני לא מצליח לגמרי להתחבר למחאה הזאת. ניסיתי להבין למה. אחרי הכל, אני כן בעד מדינת רווחה. אני אשמח לשלם מיסים גבוהים אם אקבל בתמורה חברה שגם תדאג לי כיחיד ואם היא תהיה שיוויונית יותר זה רק ישמח אותי. לא הצבעתי לביבי ואני לא חושב שהוא מנהיג טוב במיוחד. ובכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להתחבר למחאה הזאת. אז ישבתי וניסיתי להבין מה הסיבה ואני חושב שהצלחתי.
לפני כמה שנים החלטתי שאני מאוד מאוד רוצים דיבורית בלוטופ' אישית. מהסוג של אוזניה קטנה שדוחפים באוזן וגרמת לך להראות כמו חייזר או לפחות דמות מסטאר טרק. אל תשאלו אותי למה, זה לא ממש נוגע לסיפור. ביררתי כמה זה עולה (עניין של כמה מאות שקלים בודדים) והתחלתי להתלבט ביני לבין עצמי האם לקנות או לקנות – האם אני באמת צריך אוזנייה כזאת והם היא תשפר לי את איכות החיים או תשמח אותי או שזו פשוט לקבל צעצוע חדש שלא יגרום לי לאושר מעבר לחמש דקות הראשונות אחרי שקניתי אותו.
ואז, תוך כדי שאני הולך ומתלבט ראיתי אותו. הייתי בדיוק בדרך לארוחת צהריים במסעדה. הוא היה המאבטח בכניסה. הוא נראה כמו מאבטח מסעדות סטראוטיפי – עולה חדש מרוסיה, אם ניחשתי נכון. זו היתה שעת צהריים והוא עבד כמאבטח ונראה בעליל כמו מישהו שזאת העבודה הראשית שלו, לא משהו שהוא עשה להשלמת הכנסה. והיתה לו באוזן דיבורית בלוטופ', בדיוק מהסוג שרציתי וזה היכה בי.
בשלב הזה של החיים כבר הייתי בעל דירה אחת ובעל עסק עצמאי משלי שפירנס אותי. לא חייתי מהיד לפה. אני התבלטתי ביני לבין עצמי אם קניית הדיבורית תשפר משמעותית את איכות חיי. יכולתי להרשות לעצמי לקנות את הדיבורית ולא לחשוב פעמיים. אבל לא רציתי לקנות משהו סתם – רציתי לוודא שהבחירות שאני עושה הם מושכלות ובהתאם לסדר העדיפיות האמיתי שלי. והמאבטח בכניסה למסעדה שבה עמדתי לאכול צהריים, שמצבו הכלכלי בעליל היה שונה מאוד משלי ושאני יכול לנחש שלא הייתה לו דירה, כן קנה דיבורית כזאת. אני לא יודע בוודאות, אבל אני יכול רק להניח שסדר העדיפיות של המאבטח בכניסה היה מאוד שונה משלי, או, מה שסביר יותר שוהא לא ביצע תהליך של בחירה אמיתית – הוא רצה צעצוע חדש וקנה אותו, בלי לחשוב על סדרי עדיפיות.
המאבטח הזה לא לבד. לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אשה שסחבה עגלה ואספה לתוכה בקבוקים למחזור – תוך כדי דיבור בטלפון נייד. ויש גם את כתבת הלייפסטל הצעירה, המשכילה והשנונה שאני עוקב אחרי בטוויטר שמספרת מצד אחד איך אבא סוגר לה שוב ושוב את המינוס ומצד שני מזמינה משלוחי אוכל ממסעדות תל אביביות על ימין ושמאל וכמובן מתגוררת בת"א. ידידה יקרה שלא מבינה איך אני לא מצטרף למחאה שכרה בית פרטי ומקסים במושב בצפון ומנהיגת המחאה גברת דפנה ליף שרוצה שעובדת, על פי התקשורת כעורכת וידאו ומלצרית ורוצה לשכור דירה בת"א. וכל האנשים שאין להם דירה משלהם אבל יש להם פלזמה או מסך אל.סי.די 50 אינצ' בסלון ויצאו לנופש בחו"ל בשלוש שנים האחרונות ובעצם, כל מי שנמצא כרגע במאהל ומוחה על חוסר היכולת להגיע לדירה משל עצמו, אבל מחזיק אייפון.
עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים שאני הולך לכתוב: שהם מפונקים. אז לא, אני לא חושב שהם מפונקים בכלל. אני חושב שמה שמשותף להם הוא משהו אחר- איכשהו, הם לא הפנימו את העובדה שהחיים מלאים בחירות. משהו אחד תמיד בא על חשבון משהו אחר. זה בסדר גמור להעדיף כל בחירה לגיטימית, אבל אי אפשר לרצות את הכל. מה שאתה תקבל יחסר למישהו אחר. מה שתקנה עכשיו בא על חשבון מה שאחר כך. זה החיים. זה לא היה שונה אף פעם.
אני מסתכל על עצמי ורואה שכן, אני בעלים של שתי דירות (כן, ההורים עזרו, אבל אם לא היו עוזרים עדיין היתה לי היום דירה אחת לפחות), אני עובד בהייטק ומרוויח טוב והשנה נצא לנופש בחו"ל עם המשפחה. אבל, אני כותב את הפוסט הזה נעול בסנדלים בני עשר. שנה שעברה הנופש המשפחתי היה לבית מלון באשדוד בדיל לוועדי עובדים ובעצם נסיעת הנופש האחרונה לחו"ל על המשפחה היתה לפני ארבע שנים. אני גר בראשון, ועד לפני חודש אני ואשתי חלקנו אוטו אחד מה אמר ששנה נסעתי לעבודה בת"א באוטובוס.
והנה הפואנטה של כל הפסקה האחרונה: יש קשר בין החלק הראשון לשני שלה. עשיתי בחירה, מה אני מרשה לעצמי ועל מה אני מוותר. אני בהחלט לא היחיד. אח שלי הסטודנט עושה את מה שנראה כל כך נורא כנראה לגברת דפנה: הוא גר בראשון ונוסע לעבודה וללימודים בת"א באוטובוס רחמנא ליצלן. הוא לא נראה לי סובל. ההורים שלי ושל אשתי עבדו קשה מאוד כל החיים (לפעמים ביותר מעבודה אחת בו זמנים) כדי לרכוש דירה. אני חושב שלו תבדקו את חייהם של אותם טייקונים, כמו רמי לוי ותשובה תגלו משהו מאוד מאוד דומה.
מה שמביא אותי לעניין המחאה ומה שמפריע לי בה. לא, זה לא שאני חושב שהמוחים הם מפונקים ולא שאני חושב שאין הרבה מאוד צדק במה שהם אומרים. מה שמפריע לי הוא הסירוב של המוחים, מעבר לציון העובדה שלא כל דבר בהתנהלות המדינה הוא בסדר, נקודה שאני מסכים איתה, להציע הצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות שהם מציינים – רוצים להוריד מיסים? מצויין! המיסים על הדיור משמשים ל- X הדברים הבאים: מימון פרוייקט כיפת ברזל, תשלום לתלמידי ישיבה, כיסוי העלות האמיתית של לימודי תואר ראשון, בניית גדר ההתנתקות, הצטיידות במערכת נשק חדשה ותשלום משכורות הרבנות הראשית. אז איך עושים בחירה – על מה מוותרים?
נושא דומה – הורדת המיסים על דירות חדשות תוריד את מחירי הדירות ותפגע, לפעמים קשה, באותם אנשים שיש להם דירה, כולל דירות להשקעה. לפעמים היא תיצור מצב שערך המשכנתא גדול מערך הדירה! חלק קטן מאותם אנשים הם עשירים, אבל חלקם הגדול הוא לא – הדירה היא הפנסיה שלהם. בלעדיהם הם יזדקקו להשלמת הכנסה בעצמם. את מי מעדיפים? את אלה שלא קנו דירה עד עכשיו או את אלה שכן? את מי להעדיף?
אני בטוח שכל מי שקורה את התיאור הנ"ל יודע בוודאות על מה הוא היה מוותר. אבל הינה הקט'צ – לא כולם בוחרים באותם דברים. למשא ומתן שאנחנו כחברה מנהלים יש שם, קוראים לו פוליטיקה. כאשר מארגני המחאה מצהירים שהם לא "פוליטיים" הם בעצם אומרים שהם לא רוצים לבחור. ובאמת הרושם שלי מציטוט לפחות חלק מהדוברים בנוגע לנושא ציין במפורש שהם לא חושבים שזה תפקידם להציע הצעות לפתרון – אלא תפקיד "נבחרי הציבור".
זה בדיוק המקום שאני מתנתק מהמחאה הזאת לגמרי. מחאה כשלעצמה היא בעלת ערך קטן מאוד. אתם רוצים משהו? לכו תשיגו אותו! ספרו לנו איך זה יקרה, תארגנו מפלגה ורוצו לכנסת. אולי אפילו אצביע בעבורכם, מי יודע. אבל כשאתם מארגנים מאהל ומוחים, בלי שום הצעות קונקרטיות, כשאתם "נגד הטייקונים" ו"נגד הפוליטיקאים", אתם סתם עושים רוח.
ואיכשהו זה מתחבר לי. כי אותו מקום שגורם לאנשים למחות אבל להתחמק מלהציע הצעות קונקרטיות הוא אותו מקום שמביא את האנשים לקנות אייפון והתלונן על שהמשכורת לא מספיקה להם לקנות דירה. כשמציעים למוחים לשקול קניית דירה בלוד והתגובה היא ביטול מיידי, זה גורם לי לשאול מי מהם ביקר בלוד לאחרונה. כמה מהם בדקו ויודעים שהילדים של המושב בית צבי, אחד המושבים הכי עשירים בארץ, נוסעים לבית הספר התיכון בלוד. כמה מהם בדקו את האפשרות לארגן מסה של חברים טובים שייבנו בניין ואולי שכונה בלוד ביחד, כדי לשנות את תמהיל האוכלוסיה שהם כל כך מודאגים ממנו.
וכבר ראיתי את זה בעבר מדברים אחרים שעשיתי בחיים. ראיתי את האנשים שתמיד מספקים הרבה ביקורת אבל לעולם לא יוזמים או פועלים. ראיתי את אנשי ה- "מישהו צריך לעשות" כשאני (עם חברים) הקמתי עמותה לפעילות ציבורית וניסינו לעשות שינוי. המחאה היא בסך הכל שיקוף של תפיסת ה"מישהו צריך לעשות" ואני מצטער אבל אני מאמין ב"אם אין אני לי מי לי".
ואם האנשים הטובים שמוחים עכשיו היו חושבים בצורה כזאת, אם הם היו מתמקדים בפתרונות לבעיות (האמיתיות לגמרי בחלקם!) ובאפשרי ובבחירות, הם היו מגלים שהם יכולים לקנות דירה. בעצמם ואפילו היום וגם ואולי בעיקר, הם היו מגלים שהם לא צריכים למחות – הם יכולים לשנות, בידיים שלהם, את המדינה למדינה טובה יותר. כי מחאה זה נחמד, אבל מחאה במהותה באה מנקודה שאתה מאמין שלמישהו אחר יש את הכח. אבל זה לא ככה – לא לביבי ולא לשטייניץ ולא לטייקונים יש את הכח, רק לכם. אז תפסיקו למחות ותתחילו – לעבוד, לארגן פעילות פוליטית, לקבל החלטות כלכליות נכונות ואז ורק אז תהיה אפשרות לשינוי אמיתי, פרטי וציבורי.
טוב, ירדתי מארגז הסבון שלי. אני בטוח שיהיו כמה תגובות לפוסט הזה. בבקשה 🙂
