הנציג שלנו ביפן עסוק מהבוקר בשדרוג קריטי אצל לקוח וכמובן שדברים לא עובדים. אין אפשרות להתחבר מרחוק, התקשורת עוברת דרך מתווך לצרכי תרגום שנמצא פיזית כמה אלפי קילומטרים מהנציג, אנשי אבטחת המידע של הלקוח לא נותנים לנו להוציא נתונים חיוניים לצורך דיבוג הבעיה, המפתח הראשי יוצא מחר לחופש של חודשיים ויש לו דברים חשובים יותר לעשות עכשיו ובגלל הבדלי השעות אתר הלקוח עומד להיסגר ויזרקו את הנציג המקומי שלנו משם עוד כמה דקות. כשהצלחנו סופסוף לקבל עותק של מאגר המידע מהלקוח והתקנו אותו בשרת המקומי כמובן שהכל עובד פה חלק.
מצב רוח: דכאון, עובר באובססיביות על רס"ס שלא קראתי כבר שנתיים בנסיון להסיח את דעתי בזמן שאני מחכה לחדשות, חושב בעגמומיות על חוסר היכולת שלי, מתגעגע לילדות שלי, רוצה להתקשר לאשתי לקטר אבל לא רוצה לשגע אותה.
עברו עשר דקות…
הנציג המקומי הצליח לשלוח לנו את הדו"ח של תוכנית הבדיקה שהכנו מבעוד מועד, עיון קצר חשף שם קובץ עם תווים לא חוקיים בעליל שהקפיצו את הפיוז לתוכנית שלנו. כנראה שאנחנו יודעים מה הבעיה, למרות שהנציג המקומי חייב כבר לעזוב את המקום.
מצב רוח: אושר, שמחה, תחושות של חמימות כלפי העולם. בטחון ביכולת שלי לפתור את הבעיה.
בעולם האמיתי, שום דבר לא השתנה במשך עשר הדקות הללו.
המח האנושי הוא באמת דבר מצחיק לפעמים.
הייתי חושב שאני הפסיכי, אבל אני יודע משיחות עם יזמים אחרים ששינוי המצב רוח הקיצוניים האלה מאוד אופייניים. לעסק קטן, כל דבר נראה הרה גורל, למרות שבסופו של דבר גם הגבעות וגם העמקים אינם כאלה חשובים כמו שזה נראה.
הלוואי שאני אצליח לזכור את זה בפעם הבאה. כנראה שלא…
גלעד