תולעת ספרים

.: הסיפור מוקדש לשתי בנותי, אלמוג ויעל ולכל מי שאוהבות ואוהבים ספרים :.

 

דן צלפחד העביר ידו בעדינות על דפי הספר שהיה מונח לפניו על שולחן בית הקפה. הוא רכן קדימה ונשם שאיפה עמוקה. מאז שהוא זכר את עצמו אהב דן את ניחוח הספרים, את מגע הדפים ואת מרקם הכריכות. ספרים היו אהבתו הגדולה ביותר, מקלט מעולם שלא תמיד היה ידידותי ופעמים רבות היה מאכזב, נטול הברק והקסם אותם מצא דן בספרים שכל כך אהב.

כשהרים דן את ראשו פגש מבטו באישה שישבה בשולחן הסמוך שחייכה אליו בידידותיות ונשאה אליו מבט צופן סוד. דן לא היה בטוח האם האישה הופיעה זה עתה או שהוא פשוט לא שם את ליבו אליה קודם לכן. היא היתה צעירה, לבושה במעיל עור שחור ומאופרת בכבדות. האשה נראתה יפה ונשית מאוד אבל היה משהו לא נכון בפרופורציות של פניה וקצות אוזניה נראו לדן מחודדות מעט, כמו שדון. האישה קמה ממקומה והתקרבה אל דן.

"אני רואה שאתה מבין עניין", אמרה הזרה המסתורית, תוך שהיא מחייכת עדיין, חיוכה עטור הליפסטיק הכהה חושף שיניים והפך להיות מטריד יותר ויותר מרגע לרגע. "הנה", היא אמרה , תוך שהוא רוכנת אל דן ותוך כך מביאה איתה ענן של ריח מתוק ונעים, ומגישה לו כרטיס ביקור, "שם תמצא את מה שאתה מחפש."

דן הסמיק. הוא נטל את הכרטיס, נבוך. "מה… אני לא… תודה?" מלמל בקול לא בטוח. הוא היה מזועזע ונרגש. הוא לא היה רגיל לתשומת לב ישירה כזאת מבנות המין השני. דן הביט בכרטיס. "חנות ספרים", היה כתוב על הכרטיס וגם כתובת: "אבן גבירול 88". דן הפך את הכרטיס. הצד השני היה ריק. דן הרים את מבטו בשאלה אבל האישה נעלמה. מבולבל, מולל דן את הכרטיס בידיו. היה לו מרקם מחוספס אבל עדין, שגרם לדן לחשוב משום מה שהנייר שעליו הודפס היה יקר מאוד. אולי אפילו עבודת יד. דן נאנח. איכשהוא, הפיכתה של תשומת הלב הנשית הפתאומית לתרגיל עידוד מכירות לחנות ספרים הפך את כל העניין למובן יותר בעיני רוחו, אם כי מאכזב קמעה. דן חשב על ערימת הספרים שחיכו לקריאה על השידה לצד מיטתו וחייך ואז חשב על חשבון הבנק שלו וחיוכו גווע. "אולי, יום אחד", חשב לעצמו. מסיבה שלא היתה ברורה לו עצמו, הוא הכניס את הכרטיס לארנקו בזהירות, ליד רשיון הנהיגה, ושכח מכל העניין.

ימים אחדים לאחר מכן…

דן הלך לו ברחוב, שפוף ואפוף מחשבות קודרות. דקות אחדות קודם לכם בישר לו פקיד עולץ כי החוב שלו לעירייה בעבור "קנסות, פרצות ופיגולים אחרים על פי תקנה 27 לתועלת הציבור – תקבולים ותגמולים התשמ"ד" תפח ומאחר שעברו 23 ימים מיום שליחת ההודעה אליו, הוא לא יוכל לערער עליו. היקום הרגיש כסוגר עליו והוא הרגיש קטן ולא שייך.

הוא הרים את מבטו ומשהו לא ברור משך את תשומת ליבו. דן עצר. דבר מה זר ומוזר כמו זע בעמקי נשמתו והיקום כולו כאילו הואר לרגע. זו היתה הרגשה נהדרת ומטלטלת בפתאומיותה. דן לא הבין מה קרה לו אך לפתע נח מבטו על הרחוב לפניו. "88", קרא, היה רשום על השלט הכחול לבן מולו. הוא נמצא ברחוב איבן גבירול, בדיוק ליד חנות הספרים שכרטיס הביקור שלה עדיין היה בארנקו. דן הסתכל בחלון הראווה. זו בהחלט היתה חנות ספרים. ספרים ישנים. בניגוד לרושם שלו מכרטיס הביקור, היא לא נראתה יקרה במיוחד. למעשה, היא נראתה די זולה.

דן חייך. ספרים תמיד עודדו את מצב רוחו. אולי ספר טוב זה באמת מה שהוא צריך עכשיו. ואם במקרה האשה המסתורית גם שם… אז מה טוב.

פעמון נחושת קטן שהיה תלוי מעל לכניסה דינדן ברגע שדן עבר את מפתן הדלת. המוכר, מבוגר ועם פרצוף זועף הניח את הספר שבידו ופנה אליו בקול רועם וגבינים מכווצים: "כן, מה אתה רוצה?". דן מלמל: "אני… אני… מחפש ספר?". מופתע מהגסות שבפניה, הוא חש באופן מוזר שעליו להצדיק את עצמו. הוא שלח יד לארנקו ושלף את כרטיס הביקור. "קיבלתי את הכרטיס הזה ו…". המוכר המבוגר לא נתן לו לסיים. טרנספורמציה מופלאה עברה על המוכר. חיוך רחב מאוזן לאוזן כמו פרץ את דרכו לפניו ממעמקים שהיו עד כה לא נודעים והוא החווה בתנועה נדיבה לדלת באחורי החנות שדן לא שם את ליבו אליה קודם: "אוהו… זה משהו אחר לגמרי! היכנס ידידי היכנס, שם תמצא את מה שאתה מחפש!".

מבולבל, דן פנה לעבר הדלת. משהו בכל הסיטואציה היה מוזר מאוד. מוזר מכדי לשים עליו בדיוק את האצבע. דן הרגיש כאילו מוחו היה טבול כולו בתוך נוזל כהה וצמיגי. הוא פעל ללא מחשבה. באיטיות, דן פתח את הדלת ונכנס.

גודלו המאסיבי של החדר אליו נכנס היה הדבר הראשון שהיכה בחושיו. המום, הביט דן באולם העצום שהשתרע לפניו, עם תקרתו הגבוהה שנתמכה בעמודים מסותתים. הקיר האחורי היה כה מרוחק והחדר כה רחב וגבוה, שהיה נראה לדן בלתי אפשרי שהחדר יהיה מוכל בתוך הבניין המזדקן באבן גבירול 88. "זו בוודאי איזו אשליה אופטית. אדריכלי הבאוהאוס האלה ידעו לעשות קסמים", אמר לעצמו דן.

הוא סקר את החדר. לאורך הקירות ובינהם, ממסד ועד טפחות , עמדו ארונות עצומים מלאים בספרים. הוא נמצא בספריה עצומה. דן התרגש. הוא אהב ספריות. לימינו, דן הבחין בשולחן עבודה יחיד שעמד כנגד הקיר, המקום היחיד בחדר, הבחין דן, שלא היה היה מכוסה לחלוטין בארונות ספרים. דן החליט לגשת לשם קודם.

"ש…. שלום!", אמר דן בקול חלוש. משהו בספריה העצומה שעמד בה השרה בו תחושה מוזרה, מין שילוב מוזר של התרגשות ורגיעה. דן הרגיש כאילו הוא עמד לגלות סוד שבעצם כבר היה ידוע לו מזמן. דבר מה שידע בעבר ואבד לו, משהו כה אפל וסודי שהוא הדחיק עמוק למעמקי התודעה עד שלא זכר אותו בעצמו.

"אוה, אני רואה שמצאת את דרכך אלינו למרות הכל". זאת היתה הבחורה מבית הקפה, ציין לעצמו דן בסיפוק. אבל, משהו בה היה שונה. היא נראתה אותו דבר, אפילו לבושה באותו מעיל עור שחור אבל היא נראתה בוגרת יותר ורצינית הרבה יותר מכפי שזכר אותה דן ממפגשם הקצר בבית הקפה. דן החליט שמשקפי הראיה השחורים שלבשה כעת עשו את ההבדל.

"כן, אני… אני אוהב ספרים", ענה דן.

"בוודאי!". שוב הבזיק חיוכה המטריד שנראה היה כאילו יש בו יותר מדי שיניים. "בוודאי, אחרת לא היית מכבד אותנו בביקור שוב".

"אה… אני מעולם לא הייתי פה", התפלא דן. "לא ידעתי בכלל שיש פה חנות ספרים כל כך גדולה."

"אם אתה אומר", אמרה האשה וחיוכה התרחב אפילו יותר לחרדתו של דן שלא חשב שזה אפשרי. "אז מה אפשר להציע לך היום, מר…?"

"דניאל… אה, בעצם, דן. אף אחד לא קורא לי דניאל חוץ מאמא שלי. אני… קוראים לי דן, דן צלפחד". דן השתתק. הוא הרגיש שהוא מברבר. לא היה לו מושג מדוע הוא אמר את הדברים האלו, אבל להפתעתו הם עשו רושם גדול על המוכרת.

"אוה… משפחת צלפחד. בני משפחתך לא ביקרו פה כבר הרבה שנים. כבוד גדול הוא לנו!" התרגשה המוכרת.

דן הביט בה בבלבול ולא ידע מה לומר. מלבד שם המשפחה המוזר ("עברות של שמה הרומני של המשפחה שלנו!" שמע את אביו אומר בזכרונו) לא היה שום דבר ראוי לציון במשפחתו ואף אחד מעולם לא תיאר אותה באוזניו בתור "מכובדת". בעצם, הוא כמעט לא ידע דבר על המשפחה שלו. מאז שהוריו נהרגו בפיגוע הארור בגיל שבע…

"אז מה אפשר להציע לך אדון צלפחד?" קטעה המוכרת את רצף מחשבותיו. "אולי אוכל לעניין אותך בעותק מקורי של "כיבוש גאליה" של גאיוס קיסר? הוא הוצל מספריית אלכסנדריה לפני השריפה הגדולה. או אולי כתביו של זונזי, אם אתה מעדיף ארומה אוריינטליסטית יותר. אומרים שתחושתו של נייר הפפירוס הישן מעניק מימד חדש לגמרי לכל החוויה." בעודה מדברת הוציאה ממגירות נסתרות ספרים ישנים מאוד, כאלו שנראו כאילו הם שייכים למוזיאון, מן הסוג שיימצא רק בחדרים האחורים ביותר של המוזיאונים שבו עסקו טכנאים מיומנים ודאגנים בשחזור ספרים עתיקים בעלי חשיבות היסטורית והניחה אותם על בד קטיפה שחור שהיה פרוש על השולחן שלפניה.

דן לא ידע מה לומר. כל הארוע חרג כל כך מהתפיסה שלו של העולם ושל עצמו. הוא הרגיש שאין לו במה להאחז כדי לנסח תשובה. "אני… אה… תראי, אני בעצם… אה…", מלמל דן.

המוכרת הביטה בו ודן דימה שהוא רואה ניצוץ של הבנה בעיניה, הבנה וחמלה. "אה… אני מתחילה להבין. עבר הרבה זמן בשבילך, הלא כן? זה קורה לפעמים, אל תדאג, אתה לא הראשון. אני יודעת בדיוק מה יעזור. חכה רגע כאן. אל תזוז. אני מיד באה".

בתזוזה מהירה, מפתיעה ("מהירה מדי?" חשב לעצמו דן), יצאה המוכרת מאחורי השולחן ונעלמה מאחורי ארון ספרים עצום. דן נשאר לבד, מבולבל. הוא הרים את אחד הספרים העתיקים שלפניו, אוחז בו בחרדת קודש, מבוהל קמעה מהרעיון שהוא אוחז בפיסת היסטוריה. "אני לא אמור ללבוש כפפות או משהו?", חשב לעצמו.

הוא העביר את ידו על שדרת הספר וחש את מגע העור העתיק. ההתרגשות שאין לה שם גאתה בו ומגע הכריכה גרם לעקצוצים נעימים בקצות אצבעותיו. דן הרגיש חום עדין, נעים, פועם בעורקיו. הוא הניח את הספר שבו אחז ושם את ידו על השני, חש את המגע העדין של נייר הפפירוס העתיק.

באותה המהירות שנעלמה כך הופיע מחדש המוכרת. דן נבהל ומשך את ידו מהספר העתיק. המוכרת הגישה לו ספר. "קח את זה, אחרי צום ממושך צריך להתחיל עם משהו קליל יותר". דן לקח את הספר, שהיה ישן אם כי לא כמו שני הספרים שנחו לפניו ופתח אותו בעמוד הראשון. "מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם, מאת ג'ונתן סוויפט", היה כתוב בו.

בלא לדעת מדוע, רכן דן אל הספר ושאף נשימה עמוקה מבין דפיו. ניחוח עשיר, ממלא, משכר הציף את נחיריו. פיו נמלא רוק. החום העדין בעורקיו התגבר, גואה והפך לשריפה. דן נמתח והושיט את ידיו לצדדים, עדיין מחזיק בספר, עדיין בלי לדעת למה ומדוע. פיו נפער בפיהוק גדול, שהפך מבלי משים לשאגה.

גופו של דן נמתח עוד יותר, עצמותיו התפוקקו ואז גדלו, ולפתע הוא מצא את עצמו גובה בחמישה סנטימטרים, ואז בשבעה… עשרה… עשרים. כנפי הדרקון הגדולות בקעו מבין שכמותיו בעוד פיו הפעור בפיהוק שהפך לשאגה התארך והפך ללוע ארוך ובו שיני יהלום חדות כסכינים קטנים. זנב אדיר ממדים הגיח מאחורי ונתן לו איזון בצורתו החדשה. הכרתו הצטללה והוא חש עצמו גדול, לא פגיע ושלם יותר מאי פעם.

דן הביט בספר לפניו, ותאבון עצום פרץ לפתע אל פני תודעתו. הוא הרגיש כאילו לא אכל עשרות בשנים ואכן, ידע, כך היה. בעדינות חיישנית הוא פתח את לועו החדש, כאדם הטועם מאכל נדיר ויקר, הכניס את הספר לפיו החדש ונגס. טעם גן עדן של אמברוסיה מילא את פיו והוא לעס מעדנות, מתענג על כל נגיסה ובליעה. "תודה לך, בלטריקס", אמר. עם שינוי הצורה חזר אליו זכרונו. "אין לך מושג כמה הייתי זקוק לזה!", הרעים בקולו העמוק, החדש ישן.

"לכבוד הוא לי, האדון. האם לארוז לך את שני הספרים האחרים או שתאכל אותם כאן?"

 

2 Comments

Filed under כללי

2 Responses to תולעת ספרים

  1. שחראל

    איזה כיף. כבר שכחתי איזה אמן מלל אתה.

  2. הגמד סיפורון

    מעולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.