אתמול חזרתי מריטריט ויפאסנה. היה קשה ומתגמל. בדרך חזרה, ממש ביציאה מהחניה, העיר אחד הטרמפיסטים שלקחתי איתי בדרך חזרה, שהיה במקרה המורה היקר שלי יהל אביגור, שהוא שומע רעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי. עצרנו ואכן… יש תקר בגלגל.
היציאה מריטריט ויפאסנה היא כנראה אחד מהזמנים הטובים ביותר שיכולים להיות להצטרך לעצור ולהחליף גלגל. כמו שהעיר אחד מעשרות המתרגלים שיצאו מהריטריט לשאול אם אנחנו צריכים עזרה: "מעולם לא ראיתי מישהו מחליף גלגל עם חיוך כזה גדול על הפנים!". (היה ריטריט מתגמל, כבר אמרתי?) למרבה המזל פז, אחת המשתתפות שהצטרפה לנסיעה, ידעה להחליף גלגל (אם אי פעם ראיתן אשה קטנה וחמודה בחודש החמישי להריונה אומרת לשני גברים: "זוזו, אתם עושים את זה לא נכון" ומזיזה אותם כדי להראות להם איך מחזקים אומים אתם יודעים מה אני מתכוון. אם לא, אז הייתם צריכים להיות שם וכולי) והעסק התקדם די מהר.
תוך כדי החלפת הגלגל משותפת סיפרתי לחברי לדרך שצה"ל בחוכמתו כי רבה, בחר לשלוח אותי בשירות הצבאי שלי לקורס נהגי משאיות תובלה ושביליתי פעם שבועיים במילואים בהחלפה של גלגלי משאיות. כן, שבועיים שלמים רק בהחלפה של גלגלי משאיות. זה עורר זכרון ישן בקשר למונח המקובל בקרב נהגי משאיות לאומים שמחזיקים את הגלגל במקומו שלא הצלחתי להזכר בו בדיוק. ואז הזכרון הגיע ואמרתי (פחות או יותר): "גוז'ונים. גוז'ונים זה השם של האומים האלו בפאלי של נהגי משאיות". זה כמובן, הצחיק מאוד את יהל.
חילופי המילים המשעשעות האלו גרמו לי לחשוב על התפקיד וההקשר של השימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי המערבי-ישראלי (במאמר מוסגר אציין שזה קצת מגוחך שאנחנו כישראלים חושבים על עצמנו כמתרגלים "מערביים", אבל זה נושא אחר לפוסט אחר).
זה זמן טוב לעצור רגע ולהסביר מה זה "פאלי" למי שלא מכיר. הנה הסבר מההקדמה לספר התרגומים של דרשות הבודהה של קרן ארבל היקרה: "דברי הבודהה":
השימוש במילה "פאלי" לשפת הכתבים של מסורת זו לקוח מהביטוי "פאלי בהאסא" – שפת הכתבים. "פאלי" לא ציינה שפה מסויימת, אלא אוסף כתבים שנשמר בשפה שהיא למעשה בת-כלאיים: שילוב של דיאלקטים שונים שדוברו בצפון הודו בעת העתיקה ושל תהליך סנסקריטזציה שהתרחש במאה השנים שלאחר מותו של הבודהה. בתקופתו של הבודהה (במאה החמישית לפנה"ס) היתה הסנסקריט שפת הלימוד הפולחן הברהמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה אליטיסטית זו, ובחר ללמד דווקא בשפות המדוברות באזורים שבהם נדד. עם זאת, אף על פי ש"פאלי" לא היתה שפתו של בודהה עצמו (נראה כי הוא דיבר בדיאלקט שנקרא מאגדהי, ודובר באזור מאגדהה שבו נמצאת היום מדינת ביהאר) המחקר האקדמי מתייחס ל"שפת פאלי" כעדות העתיקה ביותר לדיאלקטים שדוברו בצפון הודו העתיקה, ולשפה המאפשרת מגע עם עולם המושגים שרווח בתקופתו של הבודהה.
מתוך "דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים", בתרגומה של קרן ארבל
נקודה חשובה שלא מוזכרת בהסבר המצויין של קרן שמובא למעלה, היא שהדיון והלימוד של המסורות הבודהיסטיות במערב ובישראל עדיין עושה שימוש במילים בפאלי לתיאור מושגי מפתח בדרך הדהרמה – היא הדרך שהבודהה לימד, גם מחוץ לקונטקסט האקדמי. כך, מילים כמו "דוקהה", "סמאדהי", "אנאטה" ו- "אניצ'ה" נמצאות בשימוש שוטף פחות או יותר כחלק מהז'רגון שנמצא בשימוש של המתרגלים באופן יום יומי ומשמשת הלכה למעשה כז'רגון בודהיסטי מערבי.
וכל זה, כך אני סבור, מאוד מעניין. כי לשימוש בז'רגון, כל ז'רגון, יש הרבה משמעות בהקשר של יצירת קבוצה מובחנת העוסקת בעיסוק או בעלת מאפיין מגדיר מסויימים. השימוש בז'רגון "הנכון" מסמן את זאת שעושה בו שימוש כחברה בקבוצה, בעוד זה שלא מכיר את הז'רגון ואולי לא מודע אפילו לעצם קיומו מוגדר כ- "לא שייך". הלימוד של הז'רגון הוא חלק מתהליך החניכה והאינדוקרנציה לתוך חברות בקבוצה ואפילו רמת השליטה והשימוש הנכון בהקשר של ז'רגון עשויות לסמן את הסטטוס הגבוה בהיררכיה של חברה בקבוצה לעומת חבר מיומן פחות בשימוש בז'רגון.
מראייה כזאת, של שימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי במערב ו/או בישראל כז'רגון, אני חושב שהשימוש בפאלי מזיק יותר מאשר מועיל. בוודאי כאשר שוקלים את בחירתו של הבודהה עצמו להשתמש בשפת הדיבור המקומית ולא בסנסקריט. ובאמת, תנועת ה"מיינדפולנס" שמובילים אנשים כמו פרופ' ג'ון קבאט-זין בחו"ל וד"ר אסף פדרמן בישראל, המנסה לקרב ולהשמיש תכנים, דרכי ראייה ותרגול מתוך העולם הבודהיסטי אל תוך החברה המערבית לאו דווקא תוך שמירת ה"עטיפה" התרבותית של המסורות הללו לא עושה שימוש, רובה ככולה, במילים בפאלי והז'רגון הבודהיסטי בכללותו וזה, כך אני סבור, הוא דבר טוב.
עם זאת, יש הקשר אחר שאפשר לראות בו את השימוש בפאלי כחלק מהדיון והתרגול הבודהיסטי שאני סבור שקל לפספס. אינני מתרגם ואינני מתיימר להבין פאלי, אבל גם כך ניכר בעיני שפאלי, הן בהיותה שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש יום יומי והן בהיותה שפה "רזה", קשה לתרגום לשפות שנמצאות בשימוש יום יומי במערב ובישראל של היום. ישנן מילים שאין להם מקבילה מדוייקת בעברית ובאנגלית. וישנם גם מילים וביטויים שמשמעותם המדוייקת לא ידועה או לא ברורה וצריך לפענח אותם מתוך ההקשר בו הם מופיעים.
וזה, באופן פראדוקסלי, הוא יתרון עצום בעיני. כי דרך התרגול הבודהיסטי איננה לימוד שיש להכיר אותו (רק) מתוך שינון ולימוד קוגנטיביים אלא שדה חוויה שיש להכיר מתוך ההתנסות האישית של כל מתרגל. "אהי פאסיקו", אמר הבודהה: "בוא ראה" ואולי: "בואי חיקרי". המסר הוא: היווכחו לעצמכם, הפכו את הלימוד לחלק ממכם והיו המורים של עצמכם. ואי הבהירות האינהרנטית, חוסר המוכרות וחוסר הידיעה שיש במפגש עם שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש כבר אלפי שנים יוצר מרחב, לתחושתי, שמאפשר, ואפילו דורש, פגישה אינטימית עם כל האפשרויות והמשמעויות שמילה לא מוכרת מסויימת מחזיקה ובירור עצמי מה המדוייק ביותר, הנכון ביותר, לרגע ושימוש ספציפיים.
כשאנחנו פוגשים מילה מוכרת מתוך השימוש היום יומי, כמו "סבל" או "אמון", נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה היא אומרת. אנחנו לא עוצרים לחשוב ולהרגיש מה המילה הזאת אומרת בשבילי ברגע והקשר נתונים, כי אנחנו מכירים אותה. עצם הפגישה של מילה בשפה זרה שאיננו מכירים, מכריח אותנו לחוסר היכרות ומביא את מה שקרוי בזן "תודעת המתחיל".
ולפעמים, מתך חוסר ההבנה והרצון לדיוק, אנחנו יכולים להתחקות אחרי האטימולוגיה של מילה או ביטוי מסויים וזה כשלעצמו פותח פתח לסוג של הבנה חוויתית מסוג שונה. כך לדוגמה, כששמעתי לראשונה על המקור האטימולוגי של המילה "דוקהה" (על פי התרגום המצויין של קרן ארבל: "אי-נחת, חוסר סיפוק וסבל") בביטוי שמתאר ציר חורק או לא מכוונן היטב של עגלה, הבנתי את מהות הביטוי בצורה שלמה יותר בהתייחסות לחוויה הפרטית שלי. זאת לא היתה יותר מילה, אלא הרגשה, תיאור של התנסות שאפשר לשייך אותה לחיי היום יום שלי. לדוגמה, להצביע על הגלגל המפונצ'ר אתמול ולהגיד: "איזה מזל שזה פנצ'ר ולא ציריה דפוקה כי אז זה באמת היה דוקהה!".
פעמים אחרות מתוך התרגומים השונים שנמצאים בשימוש לאותו ביטוי או מילה עצמה, נפתח מרחב שמדייק יותר את האפשרות להבין את הכוונה בביטוי מסויים מאשר אם היה תרגום יחידני מוסכם שכולם משתמשים בו. כך לדוגמה, המילה "ויריה" (אחד מחמשת הכוחות שמתפתחים מתוך התרגול), עשויה להיות מתורגמת כ: "אנרגיה", "חריצות", "התלהבות" או "מאמץ". עצם קיומו של עושר אפשרויות דורש ממני להבין מה הפירוש המדוייק ביותר עבורי, מה מדבר אלי וחי בי ברגע נתון ובהקשר מסויים. אי הידיעה מהו התרגום "הנכון" מכריחה אותי לסקור את האפשרויות המוצעות ולברור מתוכן לאילו אחת או מיזוג שלהם אני מתחבר יותר ברגע והקשר מסויימים – וזה כשלעצמו הופך את התנועה של הפנייה החוצה של קריאת הטקסט או ההקשבה לשיחה, לתנועה פנימה של התבוננות עצמית. "אהי פאסיקו". בואי ראי בעצמך.
אז, נרצה או לא, שפת פאלי, למרות שהבודהה לא דיבר בה, היא חלק מהעולם של התרגול הבודהיסטי. ואולי, ככל שנשכיל לא להפוך אותה לז'רגון שיוצר הפרדה בין אלו שיודעות לאלו שלא, אלא נשמור אותה לא ידועה, מקום לחקירה, זה גם דבר טוב. אפילו טוב מאוד.