Category Archives: כללי

הנחיות לבריחה מהמטריקס

אחד הספרים האהובים עלי ביותר, עוד מילדות, הוא "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה. אם לא קראתם אותו תעשו לעצמכם טובה ותקראו. לא, גרסת הסרט ההוליוודית לא נחשבת. אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא משפט שרשום על הקמיע "אורין", סימנה של הקיסרית הילדותית שמקנה למחזיק בו כח לא מוגבל בפנטסיה:

"עשה מה שליבך חפץ"

לכאורה, הנחיה פשוטה מאוד שמרשה לנו לעשות כל מה שבא לנו. הסרה מוחלטת של כל המגבלות והתרה של כל הכבלים. אבל זה רק לכאורה. כבר לשון הציווי שבה מנוסח המשפט מרמזת לנו שיש פה יותר מרשות מוחלטת, שהרי מה בין הסרה של כל המגבלות וציווי?

בלי לקלקל יותר מדי את הספר אני יכול לגלות שלמעשה מדובר בציווי שאולי הכי קשה לבן או בת אנוש למלא – הציווי להקשיב באמת ללב שלנו, להתגבר על כל הרעש והמהומה החיצוניים והפנימיים, על כל הקולות שאומרים לנו שמוכרח וכדאי וחייבים ולהתחבר לרצון האמיתי והכנה שלנו בכל רגע, ואז גם לבצע אותו.

כשאני יושב למדיטציה, אני מפתח את תשומת הלב העדינה והחיבור לגוף ולרגע הנוכחי שמאפשר לי לאט לאט, לשמוע מה הלב שלי באמת רוצה. זה דורש זמן ואימון, הרבה סבלנות ותועפות של תשומת לב – מה טוב לי?, מתי טוב לי? מה התנאים והנסיבות שתומכים בטוב הזה וההיפך – מה לא עושה לי טוב, מה פוגע בי, מה מרחיק אותי מאיפה שאני רוצה להיות?

בזמן האחרון הלכה והתבהרה בי ההכרה לגבי מכלול של תנאים שתומכים בשהייה בטוב שלי ומכלול של דברים אחרים שפוגמים בה. מבין התנאים הללו, אחד התנאים שהסתמנו כרעיל במיוחד מצד אחד וככזה שאני יכול לעשות משהו לגביו מצד שני היא ההתמכרות שלי לטלפון החכם.

עכשיו, אני לא מנסה לטעון שטלפון חכם זה דבר רע. הוא לא. ואני ממש לא מנסה לטעון שבהכרח לכל אחד הטלפון החכם הוא אבן נגף. אבל הוא כן כזה, ללא צל של ספק, בשבילי. או אם להיות מדויק יותר – מערכת היחסים שלי עם הטלפון החכם היתה מזיקה.

אבל גם כשהבנתי את זה, גם כששמתי לב להרגשה שלי אחרי שאני "מקיץ" לפתע משעות של בהיה אינסופית במלכודת הדופמין הזאת ומבין ששוב נפלתי לבור הזה, לא היה קל וברור מה לעשות עם זה. אחרי הכל, כמו שציינתי כבר, הטלפון החכם הוא לא דבר רע. יש לו הרבה תכונות שימושיות. למעשה, יש בו כמה תכונות שממש דרושות לי ולא בהכרח רציתי לוותר עליהן.

אז התחלתי בשרשרת איטית של נסיונות שהלכו והתפתחו. בדרך, הבנתי בדיוק כמה מערכת היחסים שלי עם המכשיר הזה לא היתה בריאה וגם למדתי מה אפשר לעשות בעניין הזה. ברשימה הבאה אני אתאר מה ניסיתי, מה עבד לי ומה לא ולמה הגעתי בסוף. אני בכוונה מתעד גם את שלבי הביניים כי מי יודע? יכול להיות שדווקא מה שלא עבד לי יעבוד לכם ולכן ולהיפך ואולי זה יעזור לעוד מישהו חוץ ממני.

הצעד הראשון שלי היה לנסות להפוך את הטלפון החכם למלכודת פחות יעילה. זה התחיל בהסרה של האפליקציות שבהן ביליתי את מירב הזמן (טוויטר ופייסבוק במקרה שלי), עבר דרך נסיונות שונים להגביל את כמות הזמן שאני מבלה בדפדפן או במכשיר בכלל באמצעים שונים והגיע עד לכך שבכוונה הפכתי את תצוגת מסך הטלפון לשחור לבן – הכל כדי להפוך את המכשיר למושך פחות ולהזכיר לי שלא שם אני רוצה שתשומת הלב שלי תשהה לאורך זמן.

וזה עבד… קצת. באופן זמני. אמנם המכשיר הפך להיות פחות אטרקטיבי וגישה לרשתות החברתיות דרך הדפדפן הפכה לקצת פחות נוחה ומספקת לכאורה וגם שינוי הצבע הוריד קצת את משך הזמן שבו הייתי תקוע במלתעות המכשיר אבל זהו. מהר מאוד מצאתי את עצמי מבטל את כל המגבלות ברגע שעלה בי הרצון, נכנס לרשתות החברתיות דרך הדפדפן ובאופן כללי עדיין מצאתי את עצמי מבלה בו יותר מדי זמן, אבוד במקום שבו לא רציתי באמת להיות.

הבנתי שדרוש לי משהו קצת יותר קיצוני. מצד אחד, לוותר על הטלפון החכם בכלל היה מגביל מדי. יש לי אפליקציות ספציפיות על המכשיר שדרושות לי לצרכי עבודה ועניינים מעשיים אחרים. מצד שני, הניסיון הקודם הדגים לי בדיוק כמה אני מכור. מה עושים? בסוף מצאתי פתרון.

הלכתי לספק הסלולר שלי וקניתי סים שני, שלוחה של הראשון. בדיוק כמו שעושים עם טלפון שמקובע ברכב, כך שכל שיחה מצלצלת במקביל בשני המכשירים ואפשר להוציא שיחה משניהם, עניין של 20 ש"ח לחודש בפלאפון. לקחתי מכשיר נוקיה ישן וטיפש שהיה זרוק בבית ושמתי בו את הסים השני והתחלתי להסתובב עם הפלאפון החכם סגור ובתיק ועם הטלפון הטיפש בכיס. רוב הזמן הייתי רק עם הטלפון הטיפש וכשאני בחרתי והייתי צריך, פתחתי את הטלפון החכם, חיכיתי שיאתחל את עצמו (וזה חשוב כי זה הפך לגורם שעצר אותי מלעשות את כל פעם שעלה בי החשק), עשיתי מה שהייתי צריך ועם קצת כח רצון והעזרה של כל הדברים שמניתי קודם, בסיום העניין סגרתי את הטלפון החכם.

בתמונה: מכשיר נוקיה 208 טיפש

וזה עובד נ ה ד ר !. באמת. הצורך לפתוח את הטלפון החכם יצר מגבלה מספיק חריפה שעצרה אותי מלשלוח יד למכשיר בחוסר מחשבה. למעשה, בהתחלה הייתי שולח יד למכשיר, מגלה שהוא סגור, נזכר מה אני רוצה לעשות, אבל באמת רוצה לעשות ("עשה מה שליבך חפץ!
, זוכרים?) ועוזב אותו.

וזה פינה לי הרבה זמן ותועפות של תשומת לב וזה עשה לי טוב. ממש טוב. הסתבר לי שהבריחה לטלפון היתה חלק ממכלול של התנהגויות מזיקות שעלו ביחד. פתאום שמתי לב שגם מערכת היחסים של עם אוכל נעשתה יותר בריאה. הצלחתי לבלות יותר זמן מחובר לעצמי ולגוף ולרגע הנוכחי, סתם ככה. גיליתי מחדש את הכיף של סתם לשבת במרפסת ולשתות קפה ולהסתכל על העצים, בלי ההפרעה של הטלפון. זה באמת עובד נהדר. וגם הטלפון החכם זמין כשאני באמת צריך אותו.

והכל היה נפלא למעט דבר אחד, בעצם די קטן. אפילו הייתי אומר טיפשי. וואטסאפ. כן, כתבתי וואטסאפ. האמת, וואטסאפ מעולם לא היה חלק מההתמכרות האישית שלי. אני משתמש באפליקציה לשמור קשר עם קבוצה די מצומצמת של אנשים, חבר בקבוצה קטנה מאוד של קבוצות, רובן משפחתיות ואין לי בעיה לשים קבוצה בהשתק כשהיא לא משרתת אותי.

בטלפון הטיפש שלי לא היה כמובן וואטסאפ (האמת שטכנית היה לו יישום וואטסאפ שעבד אי אז כשהוא היה חדש ומזמן הפסיק לעבוד). וגיליתי שזה יצר לי בעיה: כל מיני אנשים, חלקם קרובים מאוד, היו רגילים לתקשר איתי עם וואטסאפ ופתאום הייתי מנותק מהם – הבנות שלי למשל. ולפני שאתם מציעים את הפתרון של שימוש בוואטסאפ לווב דעו לכם שהוא עובד אך ורק כאפליקציית וואטסאפ מותקנת ופעילה בטלפון חכם. היא לא עובדת לבד. גם להכריח את כל העולם לעבור לאפליקציית מסרים אחרת לא היה מעשי. אז מצאתי את עצמי פותח את הטלפון החכם פעם פעמיים ביום, רק כדי לוודא שלא הגיעה איזה הודעה חשובה. וזה היה סביר, בהחלט יותר טוב מהמצב של חיבור תמידי וההתמכרות שהגיעה איתו אבל עדיין מציק.

והיום, במקרה, מצאתי פתרון גם לזה. מסתבר שנוקיה, או לפחות החברה שקנתה את המותג של נוקיה לטלפונים סלולריים, הוציאה לפני שנה בערך טלפון חדש ישן – הנוקיה 8110 4G. זה טלפון טיפש (מאוד) ולא מאוד נוח אבל כן יש לו יכולות אינטרנט מוגבלות ובין השאר לפני כמה חודשים יצאה בשבילו אפליקציית וואטסאפ רשמית. הלכתי וקניתי אחד (340 ש"ח) ואחרי קצת משחקים יש לי בדיוק מה שאני רוצה: טלפון טיפש שלא יפתה אותי אבל שיש לו את היכולת המוגבלת לקבל הודעות וואטסאפ ואם ממש צריך לענות עליהן (במקלדת T9 של טלפון נוקיה ישן כמובן) ועכשיו אני ממש מרוצה.

בתמונה: נוקיה 8110 4G הטיפש אבל קצת פחות

וכבונוס, קרה המקרה והטלפון החדש הזה הוא העתק (פחות או יותר) של העיצוב של הנוקיה 8110 המקורי שנודע לתהילת עולם בתור הטלפון של ניאו ומורפיאוס מסדרת הסרטים של המטריקס, וזה כמובן פורט על כל סיב של נוסטלגיה שיש בגופו של הגיק המזדקן הזה.

בתמונה: איך אני מדמיין שאני נראה עם הטלפון החדש שלי

וחשבתי לעצמי שזה מאוד מאוד סימלי – כי מה שרציתי היה בדיוק לברוח מהמטריקס ששבתה את התודעה שלי, בדיוק כמו ניאו, אבל להיות מסוגל להתחבר באופן מוגבל כדי לשמור על קשר עם חברים שעדיין מחוברים למטריקס, כשאני רוצה.

דרך אגב, למישהו יש משקפי שמש סטייל "המטריקס" להשלמת הלוק שלי כניאו? 🙂

בתמונה: ניאו עם המשקפיים המגניבות שלו

מי ייתן והפוסט הזה יסייע גם לכם להשתחרר מהמטריקס שלכם, יהא אשר יהיה.

Leave a Comment

Filed under כללי

חתול פפנצ'ה*

יש לי חתול פפנצ'ה. מצאנו אותו שלשום ברחוב, גור כתום ורך.
יש לי חתול פפנצ'ה והוא גר בחדר העבודה שלי, ממש ליד הפח.

כשאני יושב למדיטציה, פפנצ'ה מטייל בחדר וחוקר.
שורט את הדלת, מפיל את הספל, עושה רעש ומקטר: "מי? למה? איפה? ואולי בכלל צריך כך? האם כדאי? מדוע? האם אני באמת מוכרח?"
ואז אני אומר לו בעדינות: "שקט פפנצ'ה…" וחוזר להתרכז בנשימה.
יש לי חתול פפנצ'ה והוא חמוד נורא.

ולפעמים כשאני יושב בכלל תוקף אותו איזה דחף.
איזה מין רצון כזה לאוכל, מין או סתם כך.
"עכשיו!", הוא מיילל, "עכשיו אני רוצה! עכשיו אני צריך – בדיוק כזה ולא כזה. לא אחר כך, אי אפשר לדחות. זה חשוב עכשיו! תקשיב לי טוב, אדון גלעד, כזה בדיוק אני מוכרח!"
ואז אני אותו בעדינות מרגיע ולוחש מין לחש שכזה: "ששש… פפנצ'ה. תרגע. זה לא הזמן עכשיו לזה". והוא נרגע. או שלא, ואני חוזר לנשימה – והוא בשלו.

ולא תמיד זה רע, לפעמים זה בכלל בטוב. הוא מתרפק עלי ומניח את הראש.
תשומת לב הוא מבקש והוא בהחלט יודע לדרוש!
מגרגר בהתפנקות ואומר לי שעכשיו, זה זמן טוב לדמיין איזה חוף שנהב.
מרחבים של חול בתאילנד וכסף למכביר, טיסות לחו"ל, מטוס סילון ומפתחות העיר. זו פנטסיה מהממת, כיף לחשוב על זה עכשיו.
ואז אני פתאום נזכר… וחוזר לחוש ת'גב.

אז לא היתה לי כבר ברירה. מה עושים עם פפנצ'ה שכזה?
מיניתי אותו לתפקיד מורה בכיר, את הפפנצ'ה הזה.
נו, גלימה כתומה כבר יש לו וטבע בודהא גם.
עכשיו כל פעם הוא מזכיר לי, לחזור לכאן משם.

ואז… לפעמים גם זה קורה: לפעמים הוא פשוט נרגע, מתכרבל לי בין הרגליים ונח לו בשלווה. בלי לזוז, רק לנשום,משמיע מין גרגור עדין, קטן.
ובשקט ובשלווה שנינו יחד סוף סוף פשוט רק כאן.


* פפנצ'ה: בפאלי, השפה הקדומה שבה נשתמרו דבריו של הבודהא: מחשבות חוזרות וטורדניות.

בתמונה: חתול פפנצ'ה

Leave a Comment

Filed under כללי

תולעת ספרים

.: הסיפור מוקדש לשתי בנותי, אלמוג ויעל ולכל מי שאוהבות ואוהבים ספרים :.

 

דן צלפחד העביר ידו בעדינות על דפי הספר שהיה מונח לפניו על שולחן בית הקפה. הוא רכן קדימה ונשם שאיפה עמוקה. מאז שהוא זכר את עצמו אהב דן את ניחוח הספרים, את מגע הדפים ואת מרקם הכריכות. ספרים היו אהבתו הגדולה ביותר, מקלט מעולם שלא תמיד היה ידידותי ופעמים רבות היה מאכזב, נטול הברק והקסם אותם מצא דן בספרים שכל כך אהב.

כשהרים דן את ראשו פגש מבטו באישה שישבה בשולחן הסמוך שחייכה אליו בידידותיות ונשאה אליו מבט צופן סוד. דן לא היה בטוח האם האישה הופיעה זה עתה או שהוא פשוט לא שם את ליבו אליה קודם לכן. היא היתה צעירה, לבושה במעיל עור שחור ומאופרת בכבדות. האשה נראתה יפה ונשית מאוד אבל היה משהו לא נכון בפרופורציות של פניה וקצות אוזניה נראו לדן מחודדות מעט, כמו שדון. האישה קמה ממקומה והתקרבה אל דן.

"אני רואה שאתה מבין עניין", אמרה הזרה המסתורית, תוך שהיא מחייכת עדיין, חיוכה עטור הליפסטיק הכהה חושף שיניים והפך להיות מטריד יותר ויותר מרגע לרגע. "הנה", היא אמרה , תוך שהוא רוכנת אל דן ותוך כך מביאה איתה ענן של ריח מתוק ונעים, ומגישה לו כרטיס ביקור, "שם תמצא את מה שאתה מחפש."

דן הסמיק. הוא נטל את הכרטיס, נבוך. "מה… אני לא… תודה?" מלמל בקול לא בטוח. הוא היה מזועזע ונרגש. הוא לא היה רגיל לתשומת לב ישירה כזאת מבנות המין השני. דן הביט בכרטיס. "חנות ספרים", היה כתוב על הכרטיס וגם כתובת: "אבן גבירול 88". דן הפך את הכרטיס. הצד השני היה ריק. דן הרים את מבטו בשאלה אבל האישה נעלמה. מבולבל, מולל דן את הכרטיס בידיו. היה לו מרקם מחוספס אבל עדין, שגרם לדן לחשוב משום מה שהנייר שעליו הודפס היה יקר מאוד. אולי אפילו עבודת יד. דן נאנח. איכשהוא, הפיכתה של תשומת הלב הנשית הפתאומית לתרגיל עידוד מכירות לחנות ספרים הפך את כל העניין למובן יותר בעיני רוחו, אם כי מאכזב קמעה. דן חשב על ערימת הספרים שחיכו לקריאה על השידה לצד מיטתו וחייך ואז חשב על חשבון הבנק שלו וחיוכו גווע. "אולי, יום אחד", חשב לעצמו. מסיבה שלא היתה ברורה לו עצמו, הוא הכניס את הכרטיס לארנקו בזהירות, ליד רשיון הנהיגה, ושכח מכל העניין.

ימים אחדים לאחר מכן…

דן הלך לו ברחוב, שפוף ואפוף מחשבות קודרות. דקות אחדות קודם לכם בישר לו פקיד עולץ כי החוב שלו לעירייה בעבור "קנסות, פרצות ופיגולים אחרים על פי תקנה 27 לתועלת הציבור – תקבולים ותגמולים התשמ"ד" תפח ומאחר שעברו 23 ימים מיום שליחת ההודעה אליו, הוא לא יוכל לערער עליו. היקום הרגיש כסוגר עליו והוא הרגיש קטן ולא שייך.

הוא הרים את מבטו ומשהו לא ברור משך את תשומת ליבו. דן עצר. דבר מה זר ומוזר כמו זע בעמקי נשמתו והיקום כולו כאילו הואר לרגע. זו היתה הרגשה נהדרת ומטלטלת בפתאומיותה. דן לא הבין מה קרה לו אך לפתע נח מבטו על הרחוב לפניו. "88", קרא, היה רשום על השלט הכחול לבן מולו. הוא נמצא ברחוב איבן גבירול, בדיוק ליד חנות הספרים שכרטיס הביקור שלה עדיין היה בארנקו. דן הסתכל בחלון הראווה. זו בהחלט היתה חנות ספרים. ספרים ישנים. בניגוד לרושם שלו מכרטיס הביקור, היא לא נראתה יקרה במיוחד. למעשה, היא נראתה די זולה.

דן חייך. ספרים תמיד עודדו את מצב רוחו. אולי ספר טוב זה באמת מה שהוא צריך עכשיו. ואם במקרה האשה המסתורית גם שם… אז מה טוב.

פעמון נחושת קטן שהיה תלוי מעל לכניסה דינדן ברגע שדן עבר את מפתן הדלת. המוכר, מבוגר ועם פרצוף זועף הניח את הספר שבידו ופנה אליו בקול רועם וגבינים מכווצים: "כן, מה אתה רוצה?". דן מלמל: "אני… אני… מחפש ספר?". מופתע מהגסות שבפניה, הוא חש באופן מוזר שעליו להצדיק את עצמו. הוא שלח יד לארנקו ושלף את כרטיס הביקור. "קיבלתי את הכרטיס הזה ו…". המוכר המבוגר לא נתן לו לסיים. טרנספורמציה מופלאה עברה על המוכר. חיוך רחב מאוזן לאוזן כמו פרץ את דרכו לפניו ממעמקים שהיו עד כה לא נודעים והוא החווה בתנועה נדיבה לדלת באחורי החנות שדן לא שם את ליבו אליה קודם: "אוהו… זה משהו אחר לגמרי! היכנס ידידי היכנס, שם תמצא את מה שאתה מחפש!".

מבולבל, דן פנה לעבר הדלת. משהו בכל הסיטואציה היה מוזר מאוד. מוזר מכדי לשים עליו בדיוק את האצבע. דן הרגיש כאילו מוחו היה טבול כולו בתוך נוזל כהה וצמיגי. הוא פעל ללא מחשבה. באיטיות, דן פתח את הדלת ונכנס.

גודלו המאסיבי של החדר אליו נכנס היה הדבר הראשון שהיכה בחושיו. המום, הביט דן באולם העצום שהשתרע לפניו, עם תקרתו הגבוהה שנתמכה בעמודים מסותתים. הקיר האחורי היה כה מרוחק והחדר כה רחב וגבוה, שהיה נראה לדן בלתי אפשרי שהחדר יהיה מוכל בתוך הבניין המזדקן באבן גבירול 88. "זו בוודאי איזו אשליה אופטית. אדריכלי הבאוהאוס האלה ידעו לעשות קסמים", אמר לעצמו דן.

הוא סקר את החדר. לאורך הקירות ובינהם, ממסד ועד טפחות , עמדו ארונות עצומים מלאים בספרים. הוא נמצא בספריה עצומה. דן התרגש. הוא אהב ספריות. לימינו, דן הבחין בשולחן עבודה יחיד שעמד כנגד הקיר, המקום היחיד בחדר, הבחין דן, שלא היה היה מכוסה לחלוטין בארונות ספרים. דן החליט לגשת לשם קודם.

"ש…. שלום!", אמר דן בקול חלוש. משהו בספריה העצומה שעמד בה השרה בו תחושה מוזרה, מין שילוב מוזר של התרגשות ורגיעה. דן הרגיש כאילו הוא עמד לגלות סוד שבעצם כבר היה ידוע לו מזמן. דבר מה שידע בעבר ואבד לו, משהו כה אפל וסודי שהוא הדחיק עמוק למעמקי התודעה עד שלא זכר אותו בעצמו.

"אוה, אני רואה שמצאת את דרכך אלינו למרות הכל". זאת היתה הבחורה מבית הקפה, ציין לעצמו דן בסיפוק. אבל, משהו בה היה שונה. היא נראתה אותו דבר, אפילו לבושה באותו מעיל עור שחור אבל היא נראתה בוגרת יותר ורצינית הרבה יותר מכפי שזכר אותה דן ממפגשם הקצר בבית הקפה. דן החליט שמשקפי הראיה השחורים שלבשה כעת עשו את ההבדל.

"כן, אני… אני אוהב ספרים", ענה דן.

"בוודאי!". שוב הבזיק חיוכה המטריד שנראה היה כאילו יש בו יותר מדי שיניים. "בוודאי, אחרת לא היית מכבד אותנו בביקור שוב".

"אה… אני מעולם לא הייתי פה", התפלא דן. "לא ידעתי בכלל שיש פה חנות ספרים כל כך גדולה."

"אם אתה אומר", אמרה האשה וחיוכה התרחב אפילו יותר לחרדתו של דן שלא חשב שזה אפשרי. "אז מה אפשר להציע לך היום, מר…?"

"דניאל… אה, בעצם, דן. אף אחד לא קורא לי דניאל חוץ מאמא שלי. אני… קוראים לי דן, דן צלפחד". דן השתתק. הוא הרגיש שהוא מברבר. לא היה לו מושג מדוע הוא אמר את הדברים האלו, אבל להפתעתו הם עשו רושם גדול על המוכרת.

"אוה… משפחת צלפחד. בני משפחתך לא ביקרו פה כבר הרבה שנים. כבוד גדול הוא לנו!" התרגשה המוכרת.

דן הביט בה בבלבול ולא ידע מה לומר. מלבד שם המשפחה המוזר ("עברות של שמה הרומני של המשפחה שלנו!" שמע את אביו אומר בזכרונו) לא היה שום דבר ראוי לציון במשפחתו ואף אחד מעולם לא תיאר אותה באוזניו בתור "מכובדת". בעצם, הוא כמעט לא ידע דבר על המשפחה שלו. מאז שהוריו נהרגו בפיגוע הארור בגיל שבע…

"אז מה אפשר להציע לך אדון צלפחד?" קטעה המוכרת את רצף מחשבותיו. "אולי אוכל לעניין אותך בעותק מקורי של "כיבוש גאליה" של גאיוס קיסר? הוא הוצל מספריית אלכסנדריה לפני השריפה הגדולה. או אולי כתביו של זונזי, אם אתה מעדיף ארומה אוריינטליסטית יותר. אומרים שתחושתו של נייר הפפירוס הישן מעניק מימד חדש לגמרי לכל החוויה." בעודה מדברת הוציאה ממגירות נסתרות ספרים ישנים מאוד, כאלו שנראו כאילו הם שייכים למוזיאון, מן הסוג שיימצא רק בחדרים האחורים ביותר של המוזיאונים שבו עסקו טכנאים מיומנים ודאגנים בשחזור ספרים עתיקים בעלי חשיבות היסטורית והניחה אותם על בד קטיפה שחור שהיה פרוש על השולחן שלפניה.

דן לא ידע מה לומר. כל הארוע חרג כל כך מהתפיסה שלו של העולם ושל עצמו. הוא הרגיש שאין לו במה להאחז כדי לנסח תשובה. "אני… אה… תראי, אני בעצם… אה…", מלמל דן.

המוכרת הביטה בו ודן דימה שהוא רואה ניצוץ של הבנה בעיניה, הבנה וחמלה. "אה… אני מתחילה להבין. עבר הרבה זמן בשבילך, הלא כן? זה קורה לפעמים, אל תדאג, אתה לא הראשון. אני יודעת בדיוק מה יעזור. חכה רגע כאן. אל תזוז. אני מיד באה".

בתזוזה מהירה, מפתיעה ("מהירה מדי?" חשב לעצמו דן), יצאה המוכרת מאחורי השולחן ונעלמה מאחורי ארון ספרים עצום. דן נשאר לבד, מבולבל. הוא הרים את אחד הספרים העתיקים שלפניו, אוחז בו בחרדת קודש, מבוהל קמעה מהרעיון שהוא אוחז בפיסת היסטוריה. "אני לא אמור ללבוש כפפות או משהו?", חשב לעצמו.

הוא העביר את ידו על שדרת הספר וחש את מגע העור העתיק. ההתרגשות שאין לה שם גאתה בו ומגע הכריכה גרם לעקצוצים נעימים בקצות אצבעותיו. דן הרגיש חום עדין, נעים, פועם בעורקיו. הוא הניח את הספר שבו אחז ושם את ידו על השני, חש את המגע העדין של נייר הפפירוס העתיק.

באותה המהירות שנעלמה כך הופיע מחדש המוכרת. דן נבהל ומשך את ידו מהספר העתיק. המוכרת הגישה לו ספר. "קח את זה, אחרי צום ממושך צריך להתחיל עם משהו קליל יותר". דן לקח את הספר, שהיה ישן אם כי לא כמו שני הספרים שנחו לפניו ופתח אותו בעמוד הראשון. "מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם, מאת ג'ונתן סוויפט", היה כתוב בו.

בלא לדעת מדוע, רכן דן אל הספר ושאף נשימה עמוקה מבין דפיו. ניחוח עשיר, ממלא, משכר הציף את נחיריו. פיו נמלא רוק. החום העדין בעורקיו התגבר, גואה והפך לשריפה. דן נמתח והושיט את ידיו לצדדים, עדיין מחזיק בספר, עדיין בלי לדעת למה ומדוע. פיו נפער בפיהוק גדול, שהפך מבלי משים לשאגה.

גופו של דן נמתח עוד יותר, עצמותיו התפוקקו ואז גדלו, ולפתע הוא מצא את עצמו גובה בחמישה סנטימטרים, ואז בשבעה… עשרה… עשרים. כנפי הדרקון הגדולות בקעו מבין שכמותיו בעוד פיו הפעור בפיהוק שהפך לשאגה התארך והפך ללוע ארוך ובו שיני יהלום חדות כסכינים קטנים. זנב אדיר ממדים הגיח מאחורי ונתן לו איזון בצורתו החדשה. הכרתו הצטללה והוא חש עצמו גדול, לא פגיע ושלם יותר מאי פעם.

דן הביט בספר לפניו, ותאבון עצום פרץ לפתע אל פני תודעתו. הוא הרגיש כאילו לא אכל עשרות בשנים ואכן, ידע, כך היה. בעדינות חיישנית הוא פתח את לועו החדש, כאדם הטועם מאכל נדיר ויקר, הכניס את הספר לפיו החדש ונגס. טעם גן עדן של אמברוסיה מילא את פיו והוא לעס מעדנות, מתענג על כל נגיסה ובליעה. "תודה לך, בלטריקס", אמר. עם שינוי הצורה חזר אליו זכרונו. "אין לך מושג כמה הייתי זקוק לזה!", הרעים בקולו העמוק, החדש ישן.

"לכבוד הוא לי, האדון. האם לארוז לך את שני הספרים האחרים או שתאכל אותם כאן?"

 

2 Comments

Filed under כללי

איך אומרים "גוז'ונים" בפאלי?

אתמול חזרתי מריטריט ויפאסנה. היה קשה ומתגמל. בדרך חזרה, ממש ביציאה מהחניה, העיר אחד הטרמפיסטים שלקחתי איתי בדרך חזרה, שהיה במקרה המורה היקר שלי יהל אביגור, שהוא שומע רעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי. עצרנו ואכן… יש תקר בגלגל.

היציאה מריטריט ויפאסנה היא כנראה אחד מהזמנים הטובים ביותר שיכולים להיות להצטרך לעצור ולהחליף גלגל. כמו שהעיר אחד מעשרות המתרגלים שיצאו מהריטריט לשאול אם אנחנו צריכים עזרה: "מעולם לא ראיתי מישהו מחליף גלגל עם חיוך כזה גדול על הפנים!". (היה ריטריט מתגמל, כבר אמרתי?) למרבה המזל פז, אחת המשתתפות שהצטרפה לנסיעה, ידעה להחליף גלגל (אם אי פעם ראיתן אשה קטנה וחמודה בחודש החמישי להריונה אומרת לשני גברים: "זוזו, אתם עושים את זה לא נכון" ומזיזה אותם כדי להראות להם איך מחזקים אומים אתם יודעים מה אני מתכוון. אם לא, אז הייתם צריכים להיות שם וכולי) והעסק התקדם די מהר.

תוך כדי החלפת הגלגל משותפת סיפרתי לחברי לדרך שצה"ל בחוכמתו כי רבה, בחר לשלוח אותי בשירות הצבאי שלי לקורס נהגי משאיות תובלה ושביליתי פעם שבועיים במילואים בהחלפה של גלגלי משאיות. כן, שבועיים שלמים רק בהחלפה של גלגלי משאיות. זה עורר זכרון ישן בקשר למונח המקובל בקרב נהגי משאיות לאומים שמחזיקים את הגלגל במקומו שלא הצלחתי להזכר בו בדיוק. ואז הזכרון הגיע ואמרתי (פחות או יותר): "גוז'ונים. גוז'ונים זה השם של האומים האלו בפאלי של נהגי משאיות". זה כמובן, הצחיק מאוד את יהל.

חילופי המילים המשעשעות האלו גרמו לי לחשוב על התפקיד וההקשר של השימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי המערבי-ישראלי (במאמר מוסגר אציין שזה קצת מגוחך שאנחנו כישראלים חושבים על עצמנו כמתרגלים "מערביים", אבל זה נושא אחר לפוסט אחר).

זה זמן טוב לעצור רגע ולהסביר מה זה "פאלי" למי שלא מכיר. הנה הסבר מההקדמה לספר התרגומים של דרשות הבודהה של קרן ארבל היקרה: "דברי הבודהה":

השימוש במילה "פאלי" לשפת הכתבים של מסורת זו לקוח מהביטוי "פאלי בהאסא" – שפת הכתבים. "פאלי" לא ציינה שפה מסויימת, אלא אוסף כתבים שנשמר בשפה שהיא למעשה בת-כלאיים: שילוב של דיאלקטים שונים שדוברו בצפון הודו בעת העתיקה ושל תהליך סנסקריטזציה שהתרחש במאה השנים שלאחר מותו של הבודהה. בתקופתו של הבודהה (במאה החמישית לפנה"ס) היתה הסנסקריט שפת הלימוד הפולחן הברהמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה אליטיסטית זו, ובחר ללמד דווקא בשפות המדוברות באזורים שבהם נדד. עם זאת, אף על פי ש"פאלי" לא היתה שפתו של בודהה עצמו (נראה כי הוא דיבר בדיאלקט שנקרא מאגדהי, ודובר באזור מאגדהה שבו נמצאת היום מדינת ביהאר) המחקר האקדמי מתייחס ל"שפת פאלי" כעדות העתיקה ביותר לדיאלקטים שדוברו בצפון הודו העתיקה, ולשפה המאפשרת מגע עם עולם המושגים שרווח בתקופתו של הבודהה.

מתוך "דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים", בתרגומה של קרן ארבל

נקודה חשובה שלא מוזכרת בהסבר המצויין של קרן שמובא למעלה, היא שהדיון והלימוד של המסורות הבודהיסטיות במערב ובישראל עדיין עושה שימוש במילים בפאלי לתיאור מושגי מפתח בדרך הדהרמה – היא הדרך שהבודהה לימד, גם מחוץ לקונטקסט האקדמי. כך, מילים כמו "דוקהה", "סמאדהי", "אנאטה" ו- "אניצ'ה" נמצאות בשימוש שוטף פחות או יותר כחלק מהז'רגון שנמצא בשימוש של המתרגלים באופן יום יומי ומשמשת הלכה למעשה כז'רגון בודהיסטי מערבי.

וכל זה, כך אני סבור, מאוד מעניין. כי לשימוש בז'רגון, כל ז'רגון, יש הרבה משמעות בהקשר של יצירת קבוצה מובחנת העוסקת בעיסוק או בעלת מאפיין מגדיר מסויימים. השימוש בז'רגון "הנכון" מסמן את זאת שעושה בו שימוש כחברה בקבוצה, בעוד זה שלא מכיר את הז'רגון ואולי לא מודע אפילו לעצם קיומו מוגדר כ- "לא שייך". הלימוד של הז'רגון הוא חלק מתהליך החניכה והאינדוקרנציה לתוך חברות בקבוצה ואפילו רמת השליטה והשימוש הנכון בהקשר של ז'רגון עשויות לסמן את הסטטוס הגבוה בהיררכיה של חברה בקבוצה לעומת חבר מיומן פחות בשימוש בז'רגון.

מראייה כזאת, של שימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי במערב ו/או בישראל כז'רגון, אני חושב שהשימוש בפאלי מזיק יותר מאשר מועיל. בוודאי כאשר שוקלים את בחירתו של הבודהה עצמו להשתמש בשפת הדיבור המקומית ולא בסנסקריט. ובאמת, תנועת ה"מיינדפולנס" שמובילים אנשים כמו פרופ' ג'ון קבאט-זין בחו"ל וד"ר אסף פדרמן בישראל, המנסה לקרב ולהשמיש תכנים, דרכי ראייה ותרגול מתוך העולם הבודהיסטי אל תוך החברה המערבית לאו דווקא תוך שמירת ה"עטיפה" התרבותית של המסורות הללו לא עושה שימוש, רובה ככולה, במילים בפאלי והז'רגון הבודהיסטי בכללותו וזה, כך אני סבור, הוא דבר טוב.

עם זאת, יש הקשר אחר שאפשר לראות בו את השימוש בפאלי כחלק מהדיון והתרגול הבודהיסטי שאני סבור שקל לפספס. אינני מתרגם ואינני מתיימר להבין פאלי, אבל גם כך ניכר בעיני שפאלי, הן בהיותה שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש יום יומי והן בהיותה שפה "רזה", קשה לתרגום לשפות שנמצאות בשימוש יום יומי במערב ובישראל של היום. ישנן מילים שאין להם מקבילה מדוייקת בעברית ובאנגלית. וישנם גם מילים וביטויים שמשמעותם המדוייקת לא ידועה או לא ברורה וצריך לפענח אותם מתוך ההקשר בו הם מופיעים.

וזה, באופן פראדוקסלי, הוא יתרון עצום בעיני. כי דרך התרגול הבודהיסטי איננה לימוד שיש להכיר אותו (רק) מתוך שינון ולימוד קוגנטיביים אלא שדה חוויה שיש להכיר מתוך ההתנסות האישית של כל מתרגל. "אהי פאסיקו", אמר הבודהה: "בוא ראה" ואולי: "בואי חיקרי". המסר הוא: היווכחו לעצמכם, הפכו את הלימוד לחלק ממכם והיו המורים של עצמכם. ואי הבהירות האינהרנטית, חוסר המוכרות וחוסר הידיעה שיש במפגש עם שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש כבר אלפי שנים יוצר מרחב, לתחושתי, שמאפשר, ואפילו דורש, פגישה אינטימית עם כל האפשרויות והמשמעויות שמילה לא מוכרת מסויימת מחזיקה ובירור עצמי מה המדוייק ביותר, הנכון ביותר, לרגע ושימוש ספציפיים.

כשאנחנו פוגשים מילה מוכרת מתוך השימוש היום יומי, כמו "סבל" או "אמון", נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה היא אומרת. אנחנו לא עוצרים לחשוב ולהרגיש מה המילה הזאת אומרת בשבילי ברגע והקשר נתונים, כי אנחנו מכירים אותה. עצם הפגישה של מילה בשפה זרה שאיננו מכירים, מכריח אותנו לחוסר היכרות ומביא את מה שקרוי בזן "תודעת המתחיל".

ולפעמים, מתך חוסר ההבנה והרצון לדיוק, אנחנו יכולים להתחקות אחרי האטימולוגיה של מילה או ביטוי מסויים וזה כשלעצמו פותח פתח לסוג של הבנה חוויתית מסוג שונה. כך לדוגמה, כששמעתי לראשונה על המקור האטימולוגי של המילה "דוקהה" (על פי התרגום המצויין של קרן ארבל: "אי-נחת, חוסר סיפוק וסבל") בביטוי שמתאר ציר חורק או לא מכוונן היטב של עגלה, הבנתי את מהות הביטוי בצורה שלמה יותר בהתייחסות לחוויה הפרטית שלי. זאת לא היתה יותר מילה, אלא הרגשה, תיאור של התנסות שאפשר לשייך אותה לחיי היום יום שלי. לדוגמה, להצביע על הגלגל המפונצ'ר אתמול ולהגיד: "איזה מזל שזה פנצ'ר ולא ציריה דפוקה כי אז זה באמת היה דוקהה!".

פעמים אחרות מתוך התרגומים השונים שנמצאים בשימוש לאותו ביטוי או מילה עצמה, נפתח מרחב שמדייק יותר את האפשרות להבין את הכוונה בביטוי מסויים מאשר אם היה תרגום יחידני מוסכם שכולם משתמשים בו. כך לדוגמה, המילה "ויריה" (אחד מחמשת הכוחות שמתפתחים מתוך התרגול), עשויה להיות מתורגמת כ: "אנרגיה", "חריצות", "התלהבות" או "מאמץ". עצם קיומו של עושר אפשרויות דורש ממני להבין מה הפירוש המדוייק ביותר עבורי, מה מדבר אלי וחי בי ברגע נתון ובהקשר מסויים. אי הידיעה מהו התרגום "הנכון" מכריחה אותי לסקור את האפשרויות המוצעות ולברור מתוכן לאילו אחת או מיזוג שלהם אני מתחבר יותר ברגע והקשר מסויימים – וזה כשלעצמו הופך את התנועה של הפנייה החוצה של קריאת הטקסט או ההקשבה לשיחה, לתנועה פנימה של התבוננות עצמית. "אהי פאסיקו". בואי ראי בעצמך.

אז, נרצה או לא, שפת פאלי, למרות שהבודהה לא דיבר בה, היא חלק מהעולם של התרגול הבודהיסטי. ואולי, ככל שנשכיל לא להפוך אותה לז'רגון שיוצר הפרדה בין אלו שיודעות לאלו שלא, אלא נשמור אותה לא ידועה, מקום לחקירה, זה גם דבר טוב. אפילו טוב מאוד.

10 Comments

Filed under כללי

דו"ח נתיחה שלפני המוות

רשום:

בדיו על דף נייר, שחור על גבי לבן.

בכתב ידו של רופא, בעט נובע.

בפוספור זרחני של מסך מחשב.

סיבת מותו של הגווע –

לידה.

ובינתיים, אני כאן.

ואיזה יופי שפגשתי אותך.

Leave a Comment

Filed under כללי

Mission Impossible

I shall walk the path of the warrior,

my arms bare, all defenses down.

I shall take refuge in pestilence,

my weakness shall be my guide.

Like a great spy I shall set out to steal a secret,

so well known it is forgotten.

This Dharma will self destruct in 3 2 1…

<<silence>>

Leave a Comment

Filed under כללי

ביל"ו Śūnyatā

מְתַרְגֵּל רֵיקוֹת בביל"ו סֶנְטֶר,
כָּל הָאֲ.נָשִׁים חוֹלְפִים עַל פָּנַי.

הַצְּבָעִים, הַקּוֹלוֹת, הַחֹם וְהָרַעַשׁ,
מְנַסִּים לִמְכֹּר לִי דְּבָרִים שֶׁאֲנִי לֹא צָרִיךְ.

זֶה יָפֶה וְחַם וְצִבְעוֹנִי וּמְתַעְתֵּעַ,
כְּמוֹ קִרְקָס שֶׁהִשְׁתַּגֵּע.

אֲנִי רוֹאֶה לָכֶם אֶת הַקַּרְטוֹן מֵצִיץ מֵהַתַּפְאוּרָה.
זְמַן לְשׁוּב בַּחֲזָרָה.

Leave a Comment

Filed under כללי

על מחאה וכח

מי שלא גר מתחת לסלע במדבר שמע בימים האחרונים על המחאה. המוחים מתלוננים על יוקר מחירי הדירות בארץ ומחירי השכירות. הם מוחים על יוקר המחיה הכללי ועל חוסר הכרת המדינה בהוצאות מטפלת לצרכי מס. הם מוחים על עליית מחירי הדלק ועל "הטייקונים". באופן כללי, כך נראה לי לפחות, יותר משהמוחים רוצים שינוי ספציפי הם רוצים להביע את מורת רוחם מהמדינה והתנהלותה.

אני לא מצליח לגמרי להתחבר למחאה הזאת. ניסיתי להבין למה. אחרי הכל, אני כן בעד מדינת רווחה. אני אשמח לשלם מיסים גבוהים אם אקבל בתמורה חברה שגם תדאג לי כיחיד ואם היא תהיה שיוויונית יותר זה רק ישמח אותי. לא הצבעתי לביבי ואני לא חושב שהוא מנהיג טוב במיוחד. ובכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להתחבר למחאה הזאת. אז ישבתי וניסיתי להבין מה הסיבה ואני חושב שהצלחתי.

לפני כמה שנים החלטתי שאני מאוד מאוד רוצים דיבורית בלוטופ' אישית. מהסוג של אוזניה קטנה שדוחפים באוזן וגרמת לך להראות כמו חייזר או לפחות דמות מסטאר טרק. אל תשאלו אותי למה, זה לא ממש נוגע לסיפור. ביררתי כמה זה עולה (עניין של כמה מאות שקלים בודדים) והתחלתי להתלבט ביני לבין עצמי האם לקנות או לקנות – האם אני באמת צריך אוזנייה כזאת והם היא תשפר לי את איכות החיים או תשמח אותי או שזו פשוט לקבל צעצוע חדש שלא יגרום לי לאושר מעבר לחמש דקות הראשונות אחרי שקניתי אותו.

ואז, תוך כדי שאני הולך ומתלבט ראיתי אותו. הייתי בדיוק בדרך לארוחת צהריים במסעדה. הוא היה המאבטח בכניסה. הוא נראה כמו מאבטח מסעדות סטראוטיפי – עולה חדש מרוסיה, אם ניחשתי נכון. זו היתה שעת צהריים והוא עבד כמאבטח ונראה בעליל כמו מישהו שזאת העבודה הראשית שלו, לא משהו שהוא עשה להשלמת הכנסה. והיתה לו באוזן דיבורית בלוטופ', בדיוק מהסוג שרציתי וזה היכה בי.

בשלב הזה של החיים כבר הייתי בעל דירה אחת ובעל עסק עצמאי משלי שפירנס אותי. לא חייתי מהיד לפה. אני התבלטתי ביני לבין עצמי אם קניית הדיבורית תשפר משמעותית את איכות חיי. יכולתי להרשות לעצמי לקנות את הדיבורית ולא לחשוב פעמיים. אבל לא רציתי לקנות משהו סתם – רציתי לוודא שהבחירות שאני עושה הם מושכלות ובהתאם לסדר העדיפיות האמיתי שלי. והמאבטח בכניסה למסעדה שבה עמדתי לאכול צהריים, שמצבו הכלכלי בעליל היה שונה מאוד משלי ושאני יכול לנחש שלא הייתה לו דירה, כן קנה דיבורית כזאת. אני לא יודע בוודאות, אבל אני יכול רק להניח שסדר העדיפיות של המאבטח בכניסה היה מאוד שונה משלי, או, מה שסביר יותר שוהא לא ביצע תהליך של בחירה אמיתית – הוא רצה צעצוע חדש וקנה אותו, בלי לחשוב על סדרי עדיפיות.

המאבטח הזה לא לבד. לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אשה שסחבה עגלה ואספה לתוכה בקבוקים למחזור – תוך כדי דיבור בטלפון נייד. ויש גם את כתבת הלייפסטל הצעירה, המשכילה והשנונה שאני עוקב אחרי בטוויטר שמספרת מצד אחד איך אבא סוגר לה שוב ושוב את המינוס ומצד שני מזמינה משלוחי אוכל ממסעדות תל אביביות על ימין ושמאל וכמובן מתגוררת בת"א. ידידה יקרה שלא מבינה איך אני לא מצטרף למחאה שכרה בית פרטי ומקסים במושב בצפון ומנהיגת המחאה גברת דפנה ליף שרוצה שעובדת, על פי התקשורת כעורכת וידאו ומלצרית ורוצה לשכור דירה בת"א. וכל האנשים שאין להם דירה משלהם אבל יש להם פלזמה או מסך אל.סי.די 50 אינצ' בסלון ויצאו לנופש בחו"ל בשלוש שנים האחרונות ובעצם, כל מי שנמצא כרגע במאהל ומוחה על חוסר היכולת להגיע לדירה משל עצמו, אבל מחזיק אייפון.

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים שאני הולך לכתוב: שהם מפונקים. אז לא, אני לא חושב שהם מפונקים בכלל. אני חושב שמה שמשותף להם הוא משהו אחר- איכשהו, הם לא הפנימו את העובדה שהחיים מלאים בחירות. משהו אחד תמיד בא על חשבון משהו אחר. זה בסדר גמור להעדיף כל בחירה לגיטימית, אבל אי אפשר לרצות את הכל. מה שאתה תקבל יחסר למישהו אחר. מה שתקנה עכשיו בא על חשבון מה שאחר כך. זה החיים. זה לא היה שונה אף פעם.

אני מסתכל על עצמי ורואה שכן, אני בעלים של שתי דירות (כן, ההורים עזרו, אבל אם לא היו עוזרים עדיין היתה לי היום דירה אחת לפחות), אני עובד בהייטק ומרוויח טוב והשנה נצא לנופש בחו"ל עם המשפחה. אבל, אני כותב את הפוסט הזה נעול בסנדלים בני עשר. שנה שעברה הנופש המשפחתי היה לבית מלון באשדוד בדיל לוועדי עובדים ובעצם נסיעת הנופש האחרונה לחו"ל על המשפחה היתה לפני ארבע שנים. אני גר בראשון, ועד לפני חודש אני ואשתי חלקנו אוטו אחד מה אמר ששנה נסעתי לעבודה בת"א באוטובוס.

והנה הפואנטה של כל הפסקה האחרונה: יש קשר בין החלק הראשון לשני שלה. עשיתי בחירה, מה אני מרשה לעצמי ועל מה אני מוותר. אני בהחלט לא היחיד. אח שלי הסטודנט עושה את מה שנראה כל כך נורא כנראה לגברת דפנה: הוא גר בראשון ונוסע לעבודה וללימודים בת"א באוטובוס רחמנא ליצלן. הוא לא נראה לי סובל. ההורים שלי ושל אשתי עבדו קשה מאוד כל החיים (לפעמים ביותר מעבודה אחת בו זמנים) כדי לרכוש דירה. אני חושב שלו תבדקו את חייהם של אותם טייקונים, כמו רמי לוי ותשובה תגלו משהו מאוד מאוד דומה.

מה שמביא אותי לעניין המחאה ומה שמפריע לי בה. לא, זה לא שאני חושב שהמוחים הם מפונקים ולא שאני חושב שאין הרבה מאוד צדק במה שהם אומרים. מה שמפריע לי הוא הסירוב של המוחים, מעבר לציון העובדה שלא כל דבר בהתנהלות המדינה הוא בסדר, נקודה שאני מסכים איתה, להציע הצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות שהם מציינים  – רוצים להוריד מיסים? מצויין! המיסים על הדיור משמשים ל- X הדברים הבאים: מימון פרוייקט כיפת ברזל, תשלום לתלמידי ישיבה, כיסוי העלות האמיתית של לימודי תואר ראשון, בניית גדר ההתנתקות, הצטיידות במערכת נשק חדשה ותשלום משכורות הרבנות הראשית. אז איך עושים בחירה – על מה מוותרים?

נושא דומה – הורדת המיסים על דירות חדשות תוריד את מחירי הדירות ותפגע, לפעמים קשה, באותם אנשים שיש להם דירה, כולל דירות להשקעה. לפעמים היא תיצור מצב שערך המשכנתא גדול מערך הדירה! חלק קטן מאותם אנשים הם עשירים, אבל חלקם הגדול הוא לא – הדירה היא הפנסיה שלהם. בלעדיהם הם יזדקקו להשלמת הכנסה בעצמם. את מי מעדיפים? את אלה שלא קנו דירה עד עכשיו או את אלה שכן? את מי להעדיף?

אני בטוח שכל מי שקורה את התיאור הנ"ל יודע בוודאות על מה הוא היה מוותר. אבל הינה הקט'צ – לא כולם בוחרים באותם דברים. למשא ומתן שאנחנו כחברה מנהלים יש שם, קוראים לו פוליטיקה. כאשר מארגני המחאה מצהירים שהם לא "פוליטיים" הם בעצם אומרים שהם לא רוצים לבחור. ובאמת הרושם שלי מציטוט לפחות חלק מהדוברים בנוגע לנושא ציין במפורש שהם לא חושבים שזה תפקידם להציע הצעות לפתרון – אלא תפקיד "נבחרי הציבור".

זה בדיוק המקום שאני מתנתק מהמחאה הזאת לגמרי. מחאה כשלעצמה היא בעלת ערך קטן מאוד. אתם רוצים משהו? לכו תשיגו אותו! ספרו לנו איך זה יקרה, תארגנו מפלגה ורוצו לכנסת. אולי אפילו אצביע בעבורכם, מי יודע. אבל כשאתם מארגנים מאהל ומוחים, בלי שום הצעות קונקרטיות, כשאתם "נגד הטייקונים" ו"נגד הפוליטיקאים", אתם סתם עושים רוח.

ואיכשהו זה מתחבר לי. כי אותו מקום שגורם לאנשים למחות אבל להתחמק מלהציע הצעות קונקרטיות הוא אותו מקום שמביא את האנשים לקנות אייפון והתלונן על שהמשכורת לא מספיקה להם לקנות דירה. כשמציעים למוחים לשקול קניית דירה בלוד והתגובה היא ביטול מיידי, זה גורם לי לשאול מי מהם ביקר בלוד לאחרונה. כמה מהם בדקו ויודעים שהילדים של המושב בית צבי, אחד המושבים הכי עשירים בארץ, נוסעים לבית הספר התיכון בלוד. כמה מהם בדקו את האפשרות לארגן מסה של חברים טובים שייבנו בניין ואולי שכונה בלוד ביחד, כדי לשנות את תמהיל האוכלוסיה שהם כל כך מודאגים ממנו.

וכבר ראיתי את זה בעבר מדברים אחרים שעשיתי בחיים. ראיתי את האנשים שתמיד מספקים הרבה ביקורת אבל לעולם לא יוזמים או פועלים. ראיתי את אנשי ה- "מישהו צריך לעשות" כשאני (עם חברים) הקמתי עמותה לפעילות ציבורית וניסינו לעשות שינוי. המחאה היא בסך הכל שיקוף של תפיסת ה"מישהו צריך לעשות" ואני מצטער אבל אני מאמין ב"אם אין אני לי מי לי".

ואם האנשים הטובים שמוחים עכשיו היו חושבים בצורה כזאת, אם הם היו מתמקדים בפתרונות לבעיות (האמיתיות לגמרי בחלקם!) ובאפשרי ובבחירות, הם היו מגלים שהם יכולים לקנות דירה. בעצמם ואפילו היום וגם ואולי בעיקר, הם היו מגלים שהם לא צריכים למחות – הם יכולים לשנות, בידיים שלהם, את המדינה למדינה טובה יותר. כי מחאה זה נחמד, אבל מחאה במהותה באה מנקודה שאתה מאמין שלמישהו אחר יש את הכח. אבל זה לא ככה – לא לביבי ולא לשטייניץ ולא לטייקונים יש את הכח, רק לכם. אז תפסיקו למחות ותתחילו – לעבוד, לארגן פעילות פוליטית, לקבל החלטות כלכליות נכונות ואז ורק אז תהיה אפשרות לשינוי אמיתי, פרטי וציבורי.

טוב, ירדתי מארגז הסבון שלי. אני בטוח שיהיו כמה תגובות לפוסט הזה. בבקשה 🙂

8 Comments

Filed under כללי

שלום עולם… שוב!

בשנת 2002 פתחתי כאן בלוג. בתחילה באנגלית על בסיס מערכת ניהול תוכן שכתבתי לבד ב- Perl ולאחר מכן עברתי לעברית ול- WordPress. מאז הצטברו הרבה פוסטים, קצרים וארוכים, שוליים וחשובים. היו תקופות שבהן כתבתי הרבה וכאלו שלא כתבתי בהם בכלל. ואז האסון קרה – במהלך העברת הבלוג הזה משרת לשרת איבדתי בתקלת אדמינסטרציה את תוכן הבלוג.

עכשיו אני מנסה לידה מחדש וכמו כל לידה זה כמובן לא קל. עם הזמן והחשק יתווספו לכאן עוד פוסטים חדשים.

בינתיים, לרבים מהפוסטים שהיו פה יש העתקים ואני אנסה לאט לאט להשיב אותם למקומם. אבל בינתיים, כל מה שתמצאו פה היא ההתנצלות הבאה: אם הגעתם לכאן בעקבות לינק שבור, אני מצטער. עכשיו אתם יודעים מה קרה.

גלעד

3 Comments

Filed under כללי

נקודת פיתול‬

שוב עובר בנקודת הפיתול.
דברים ישתנו, דברים תמיד משתנים.
השינוי הוא הקבוע היחיד, חוץ ממוות ומס הכנסה.

Leave a Comment

Filed under כללי