מאיפה מגיעה פיטי?

הפוסט הזה הוא רשומת תרגול: לפעמים מתוך תרגול מדיטציה, על הכרית או מעבר לה, עולה לי איזה תובנה. חשוב לי לרשום אותן כדי לשמור אותן טריות ככל האפשר. אני כותב אותן פה כדי לשמור אותן גם בשבילי (כדי שאוכל לחזור אליהן מאוחר יותר) וגם לאחרים ואחרות שמי יודע, אולי ימצאו אותן מועילות. עם זאת, צריך לזכור שזו בסך הכל מחשבה שעלתה לי בזמן תרגול. לא משהו בדוק ומנוסח היטב – אפשר ורצוי לבדוק אם זה נכון גם אצלכן, אבל זה הכל.

הפוסט הזה מדבר על "פיטי" (Pīti). זו מילה בפאלי שיכולה להיות מתורגמת כ- "שמחה"'. פיטי היא מצב מנטלי, אחד מהסנקהרות (מצבים מנטליים) שהם מצרף אחד מחמשת המצרפים שמרכיבים את מה שאנחנו קוראים וקוראות לו "אני". "שמחה" היא תרגום טוב, אני חושב (ותודה לקרן ארבל על התרגום!), אבל כמו הרבה מילים שמתארות מצב מנטלי רגשי מסויים, אני חושב שהיא לא בהכרח תתקשר את ההרגשה למישהו אחר. בויסודימאגה (מילולית: "נתיב ההתעוררות", טקסט פרשני לסוטות שנכתב על ידי בודהגוסה) מופיע תיאור של אדם צמא הנודד במדבר ופיטי היא התחושה שעולה בו למראה נווה מדבר ובו בריכה של מים וההבנה שהוא עומד לשתות – לפני המגע עם המים עצמם.

בחוויה האישית שלי, פיטי היא מצב תודעתי שמח ויש בו גם התרגשות, מן סוג של חיות אנרגטית, שמתבטאת בגוף כמין תחושה של "באז", לפעמים גלי חום ולפעמים הרגשה של שערות עומדות בגוף. במצב הקיצוני שלה היא יכולה ללבוש צורה של אקסטזה, מלווה בתנועות לא רצוניות, התנשפויות ו… אין דרך טובה להגיד את זה… רטיבות בתחתונים. הרגשה של פיטי ממקור ארצי חושני בקטן היא הרגע שמתיישבים לפני צלחת מלאה באוכל שממש אוהבים, רגע לפני הביס הראשון. הרגשה של פיטי ממקור ארצי חושני בגדול זה לעמוד מול מאהב או מאהבת עירומים שמזמינים אותך אליהם, שוב, רגע *לפני* המגע עצמו. כזה.

עכשיו, פיטי, הפעם ממקור לא-ארצי ולא חושני, היא אחת משבעת אברי ההתעוררות (הבוג'נגה) והיא גם אחד מארבעת המרכיבים של הג'האנה הראשונה:

"לאחר שנטשתי את חמשת המכשולים, שהם פגמים של התודעה הגורמים להחלשת החכמה, ולאחר שנפרדתי מהתשוקה להנאות החושים וממצבי תודעה לא-מועילים [אחרים], נכנסתי ושהיתי בג’האנה הראשונה, [המאופיינת] בשמחה ועונג [גופני] שנולדו מהבחנה (viveka) המלווים במחשבה וחקירה."

מקור: https://www.buddhism-israel.org/5213

בעיני, יש שאלה מעניינת מאוד שקשורה לפיטי: מאיפה היא מגיעה? כלומר, מה הגורם לפיטי? מה יוצר אותה? הסיבה לשאלה היא שאנחנו נוכחים מהתיאור ומהחוויה שפיטי עולה בשני מצבים שלכאורה אין בהם קשר: כשאנחנו עומדים לקבל את מה שרצינו (ממקור ארצי חושני) וכחלק מהג'האנה הראשונה (ממקור לא ארצי). וזה יכול להראות קצת מוזר – מה משותף לשני המצבים האלה?

לפני שאפנה לתשובה שלי, אציין משהו שבעיני קשור מאוד לנושא: הודאנה של השתוקקות. ישנה שאלה מדיטטבית חשובה בעיני: האם השתוקקות משרה תחושה נעימה או לא? על פי "התיאוריה הפסיכולוגית הבודהיסטית" השתוקקות היא מצב נפשי שלילי. למרות זאת, הרבה אנשים אם ישאלו האם השתוקקות היא מצב נעים או לא יענו, לפני חקירה אישית לפחות, שהשתוקקות היא מצב נעים. למעשה אני אטען (ובבקשה אל תאמינו לי – תבדקו את זה בעצמכן!), שהשתוקקות איננה מצב נעים כלל ועיקר ומה שנעים לנו הוא למעשה סוף ההשתוקקות. השתוקקות, כתב פעם נבל רביקנט, היא "חוזה ביננו לבין עצמנו שלא נהיה מאושרים עד שנקבל את מה שאנחנו רוצים". ואיך מרגיש סוף ההשתוקקות? פיטי, זוכרות, הוגדרה למעלה כידיעה שאנחנו הולכים לקבל את מה שרצינו – כלומר סוף ההשתוקקות. אם כך, פיטי, היא קיום החוזה, ההרגשה הטובה של סיום ההרגשה הרעה של השתוקקות. מכאן נובע, שמה שאנחנו אוהבים בהשתוקקות הוא למעשה הסיום שלה – הפיטי!

ובכן, מכאן כבר יותר קל להבין מה משותף בין פיטי ממקור ארצי חושני לפיטי ממקור לא ארצי ולא חושני. זוכרות מהם התנאים שמנה הבודהה לכניסה לג'האנה הראשונה? "…לאחר שנפרדתי מהתשוקה להנאות החושים וממצבי תודעה לא-מועילים [אחרים], נכנסתי ושהיתי בג’האנה הראשונה". אז גם פיטי לא ארצית ושאינה חושנית באה מסיום (זמני) של ההשתוקקות – סיום לא בעקבות שקיבלנו מה שרצינו, אלא מתוך ויתור על ההשתוקקות.

וזה בעיני מעניין מאוד, מדוע? ובכן, ב- Cula Dukkha Khanda Sutta מתאר הבודהה כיצד לא מספיק להכיר בחוסר השקט, אי הסיפוק והסבל שנובע מהשתוקקות להנאות החושים, אלא יש למצוא שמחה שאינה מגיעה מהנאות החושים כדי להגיע לשחרור. הניסוח מצביע כמובן על השמחה (פיטי) של הג'האנה. אבל יש פה פרט מעניין – לכאורה אפשר לחשוב כי הפיטי, השמחה הלא ארצית בג'האנה היא תחליף לשמחה מהנאות החושים.

אבל, אם פיטי היא בעצם פשוט המצב המנטלי של שמחה מהפסקה של ההשתוקקות, בין אם בגלל קבלת הדבר אליו השתוקקנו ובין אם בגלל ויתור, אז המסקנה היא שהפיטי של הג'האנה איננו תחליף, אלא הדבר האמיתי עצמו. למעשה, לא הבנו זאת, אבל מעולם לא נהנו משום השתוקקות שלנו אלא אך ורק מההפסקה שלה. וכעת הג'האנה ממחישה, בידיעה ישירה, כיצד אפשר לגשת לכל שמחה שאי פעם היתה לנו ממקור חושי בלי כל עניין ההתעסקות המעיקה ומתסכלת עם מרדף אחרי הנאות החושים.

הבלבול הזה בין המחשבה שמה שאנחנו נהנים ונהנות ממנו בהנאה חושנית הוא מושא התשוקה שלנו שאותו סוף סוף קיבלנו בעוד שלמעשה אנחנו נהנים ונהנות מסיום ההרגשה הלא טובה של התשוקה – זאת, בראייה בודהיסטית, בורות: לראות את מה שהוא לא מיטיב כמיטיב. השחרור מהבורות הזאת, הוא אכן תובנה משחררת.

מי יתן ותזכו לכל השמחה שתרצו.

Leave a Comment

Filed under כללי

רפסודת הג'האנה

מצאתי שיחת דהרמה של הנזיר המכובד טאניסארו בהיקהו על הקשר בין דיבור נכון, מאמץ נכון וריכוז נכון לג'האנה והיא מצאה חן בעיני מאוד. כל כך מצאה חן בעיני שהחלטתי לתרגם את התמלול שלה מאנגלית לעברית ותוצאת המאמץ הזה מצורפת כאן להנאתכן.

אני ממליץ בחום להאזין במקביל לקריאה להקלטה של השיחה המקורית, אפילו אם שמיעת טקסט באנגלית איננה כישור חזק שלכן כי רק לקול העמוק של טאניסארו על רקע הצרצרים יש השפעה מדיטטיבית באוזני.

Leave a Comment

Filed under כללי

הנחיות לבריחה מהמטריקס

אחד הספרים האהובים עלי ביותר, עוד מילדות, הוא "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה. אם לא קראתם אותו תעשו לעצמכם טובה ותקראו. לא, גרסת הסרט ההוליוודית לא נחשבת. אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא משפט שרשום על הקמיע "אורין", סימנה של הקיסרית הילדותית שמקנה למחזיק בו כח לא מוגבל בפנטסיה:

"עשה מה שליבך חפץ"

לכאורה, הנחיה פשוטה מאוד שמרשה לנו לעשות כל מה שבא לנו. הסרה מוחלטת של כל המגבלות והתרה של כל הכבלים. אבל זה רק לכאורה. כבר לשון הציווי שבה מנוסח המשפט מרמזת לנו שיש פה יותר מרשות מוחלטת, שהרי מה בין הסרה של כל המגבלות וציווי?

בלי לקלקל יותר מדי את הספר אני יכול לגלות שלמעשה מדובר בציווי שאולי הכי קשה לבן או בת אנוש למלא – הציווי להקשיב באמת ללב שלנו, להתגבר על כל הרעש והמהומה החיצוניים והפנימיים, על כל הקולות שאומרים לנו שמוכרח וכדאי וחייבים ולהתחבר לרצון האמיתי והכנה שלנו בכל רגע, ואז גם לבצע אותו.

כשאני יושב למדיטציה, אני מפתח את תשומת הלב העדינה והחיבור לגוף ולרגע הנוכחי שמאפשר לי לאט לאט, לשמוע מה הלב שלי באמת רוצה. זה דורש זמן ואימון, הרבה סבלנות ותועפות של תשומת לב – מה טוב לי?, מתי טוב לי? מה התנאים והנסיבות שתומכים בטוב הזה וההיפך – מה לא עושה לי טוב, מה פוגע בי, מה מרחיק אותי מאיפה שאני רוצה להיות?

בזמן האחרון הלכה והתבהרה בי ההכרה לגבי מכלול של תנאים שתומכים בשהייה בטוב שלי ומכלול של דברים אחרים שפוגמים בה. מבין התנאים הללו, אחד התנאים שהסתמנו כרעיל במיוחד מצד אחד וככזה שאני יכול לעשות משהו לגביו מצד שני היא ההתמכרות שלי לטלפון החכם.

עכשיו, אני לא מנסה לטעון שטלפון חכם זה דבר רע. הוא לא. ואני ממש לא מנסה לטעון שבהכרח לכל אחד הטלפון החכם הוא אבן נגף. אבל הוא כן כזה, ללא צל של ספק, בשבילי. או אם להיות מדויק יותר – מערכת היחסים שלי עם הטלפון החכם היתה מזיקה.

אבל גם כשהבנתי את זה, גם כששמתי לב להרגשה שלי אחרי שאני "מקיץ" לפתע משעות של בהיה אינסופית במלכודת הדופמין הזאת ומבין ששוב נפלתי לבור הזה, לא היה קל וברור מה לעשות עם זה. אחרי הכל, כמו שציינתי כבר, הטלפון החכם הוא לא דבר רע. יש לו הרבה תכונות שימושיות. למעשה, יש בו כמה תכונות שממש דרושות לי ולא בהכרח רציתי לוותר עליהן.

אז התחלתי בשרשרת איטית של נסיונות שהלכו והתפתחו. בדרך, הבנתי בדיוק כמה מערכת היחסים שלי עם המכשיר הזה לא היתה בריאה וגם למדתי מה אפשר לעשות בעניין הזה. ברשימה הבאה אני אתאר מה ניסיתי, מה עבד לי ומה לא ולמה הגעתי בסוף. אני בכוונה מתעד גם את שלבי הביניים כי מי יודע? יכול להיות שדווקא מה שלא עבד לי יעבוד לכם ולכן ולהיפך ואולי זה יעזור לעוד מישהו חוץ ממני.

הצעד הראשון שלי היה לנסות להפוך את הטלפון החכם למלכודת פחות יעילה. זה התחיל בהסרה של האפליקציות שבהן ביליתי את מירב הזמן (טוויטר ופייסבוק במקרה שלי), עבר דרך נסיונות שונים להגביל את כמות הזמן שאני מבלה בדפדפן או במכשיר בכלל באמצעים שונים והגיע עד לכך שבכוונה הפכתי את תצוגת מסך הטלפון לשחור לבן – הכל כדי להפוך את המכשיר למושך פחות ולהזכיר לי שלא שם אני רוצה שתשומת הלב שלי תשהה לאורך זמן.

וזה עבד… קצת. באופן זמני. אמנם המכשיר הפך להיות פחות אטרקטיבי וגישה לרשתות החברתיות דרך הדפדפן הפכה לקצת פחות נוחה ומספקת לכאורה וגם שינוי הצבע הוריד קצת את משך הזמן שבו הייתי תקוע במלתעות המכשיר אבל זהו. מהר מאוד מצאתי את עצמי מבטל את כל המגבלות ברגע שעלה בי הרצון, נכנס לרשתות החברתיות דרך הדפדפן ובאופן כללי עדיין מצאתי את עצמי מבלה בו יותר מדי זמן, אבוד במקום שבו לא רציתי באמת להיות.

הבנתי שדרוש לי משהו קצת יותר קיצוני. מצד אחד, לוותר על הטלפון החכם בכלל היה מגביל מדי. יש לי אפליקציות ספציפיות על המכשיר שדרושות לי לצרכי עבודה ועניינים מעשיים אחרים. מצד שני, הניסיון הקודם הדגים לי בדיוק כמה אני מכור. מה עושים? בסוף מצאתי פתרון.

הלכתי לספק הסלולר שלי וקניתי סים שני, שלוחה של הראשון. בדיוק כמו שעושים עם טלפון שמקובע ברכב, כך שכל שיחה מצלצלת במקביל בשני המכשירים ואפשר להוציא שיחה משניהם, עניין של 20 ש"ח לחודש בפלאפון. לקחתי מכשיר נוקיה ישן וטיפש שהיה זרוק בבית ושמתי בו את הסים השני והתחלתי להסתובב עם הפלאפון החכם סגור ובתיק ועם הטלפון הטיפש בכיס. רוב הזמן הייתי רק עם הטלפון הטיפש וכשאני בחרתי והייתי צריך, פתחתי את הטלפון החכם, חיכיתי שיאתחל את עצמו (וזה חשוב כי זה הפך לגורם שעצר אותי מלעשות את כל פעם שעלה בי החשק), עשיתי מה שהייתי צריך ועם קצת כח רצון והעזרה של כל הדברים שמניתי קודם, בסיום העניין סגרתי את הטלפון החכם.

בתמונה: מכשיר נוקיה 208 טיפש

וזה עובד נ ה ד ר !. באמת. הצורך לפתוח את הטלפון החכם יצר מגבלה מספיק חריפה שעצרה אותי מלשלוח יד למכשיר בחוסר מחשבה. למעשה, בהתחלה הייתי שולח יד למכשיר, מגלה שהוא סגור, נזכר מה אני רוצה לעשות, אבל באמת רוצה לעשות ("עשה מה שליבך חפץ!
, זוכרים?) ועוזב אותו.

וזה פינה לי הרבה זמן ותועפות של תשומת לב וזה עשה לי טוב. ממש טוב. הסתבר לי שהבריחה לטלפון היתה חלק ממכלול של התנהגויות מזיקות שעלו ביחד. פתאום שמתי לב שגם מערכת היחסים של עם אוכל נעשתה יותר בריאה. הצלחתי לבלות יותר זמן מחובר לעצמי ולגוף ולרגע הנוכחי, סתם ככה. גיליתי מחדש את הכיף של סתם לשבת במרפסת ולשתות קפה ולהסתכל על העצים, בלי ההפרעה של הטלפון. זה באמת עובד נהדר. וגם הטלפון החכם זמין כשאני באמת צריך אותו.

והכל היה נפלא למעט דבר אחד, בעצם די קטן. אפילו הייתי אומר טיפשי. וואטסאפ. כן, כתבתי וואטסאפ. האמת, וואטסאפ מעולם לא היה חלק מההתמכרות האישית שלי. אני משתמש באפליקציה לשמור קשר עם קבוצה די מצומצמת של אנשים, חבר בקבוצה קטנה מאוד של קבוצות, רובן משפחתיות ואין לי בעיה לשים קבוצה בהשתק כשהיא לא משרתת אותי.

בטלפון הטיפש שלי לא היה כמובן וואטסאפ (האמת שטכנית היה לו יישום וואטסאפ שעבד אי אז כשהוא היה חדש ומזמן הפסיק לעבוד). וגיליתי שזה יצר לי בעיה: כל מיני אנשים, חלקם קרובים מאוד, היו רגילים לתקשר איתי עם וואטסאפ ופתאום הייתי מנותק מהם – הבנות שלי למשל. ולפני שאתם מציעים את הפתרון של שימוש בוואטסאפ לווב דעו לכם שהוא עובד אך ורק כאפליקציית וואטסאפ מותקנת ופעילה בטלפון חכם. היא לא עובדת לבד. גם להכריח את כל העולם לעבור לאפליקציית מסרים אחרת לא היה מעשי. אז מצאתי את עצמי פותח את הטלפון החכם פעם פעמיים ביום, רק כדי לוודא שלא הגיעה איזה הודעה חשובה. וזה היה סביר, בהחלט יותר טוב מהמצב של חיבור תמידי וההתמכרות שהגיעה איתו אבל עדיין מציק.

והיום, במקרה, מצאתי פתרון גם לזה. מסתבר שנוקיה, או לפחות החברה שקנתה את המותג של נוקיה לטלפונים סלולריים, הוציאה לפני שנה בערך טלפון חדש ישן – הנוקיה 8110 4G. זה טלפון טיפש (מאוד) ולא מאוד נוח אבל כן יש לו יכולות אינטרנט מוגבלות ובין השאר לפני כמה חודשים יצאה בשבילו אפליקציית וואטסאפ רשמית. הלכתי וקניתי אחד (340 ש"ח) ואחרי קצת משחקים יש לי בדיוק מה שאני רוצה: טלפון טיפש שלא יפתה אותי אבל שיש לו את היכולת המוגבלת לקבל הודעות וואטסאפ ואם ממש צריך לענות עליהן (במקלדת T9 של טלפון נוקיה ישן כמובן) ועכשיו אני ממש מרוצה.

בתמונה: נוקיה 8110 4G הטיפש אבל קצת פחות

וכבונוס, קרה המקרה והטלפון החדש הזה הוא העתק (פחות או יותר) של העיצוב של הנוקיה 8110 המקורי שנודע לתהילת עולם בתור הטלפון של ניאו ומורפיאוס מסדרת הסרטים של המטריקס, וזה כמובן פורט על כל סיב של נוסטלגיה שיש בגופו של הגיק המזדקן הזה.

בתמונה: איך אני מדמיין שאני נראה עם הטלפון החדש שלי

וחשבתי לעצמי שזה מאוד מאוד סימלי – כי מה שרציתי היה בדיוק לברוח מהמטריקס ששבתה את התודעה שלי, בדיוק כמו ניאו, אבל להיות מסוגל להתחבר באופן מוגבל כדי לשמור על קשר עם חברים שעדיין מחוברים למטריקס, כשאני רוצה.

דרך אגב, למישהו יש משקפי שמש סטייל "המטריקס" להשלמת הלוק שלי כניאו? 🙂

בתמונה: ניאו עם המשקפיים המגניבות שלו

מי ייתן והפוסט הזה יסייע גם לכם להשתחרר מהמטריקס שלכם, יהא אשר יהיה.

2 Comments

Filed under כללי

חתול פפנצ'ה*

יש לי חתול פפנצ'ה. מצאנו אותו שלשום ברחוב, גור כתום ורך.
יש לי חתול פפנצ'ה והוא גר בחדר העבודה שלי, ממש ליד הפח.

כשאני יושב למדיטציה, פפנצ'ה מטייל בחדר וחוקר.
שורט את הדלת, מפיל את הספל, עושה רעש ומקטר: "מי? למה? איפה? ואולי בכלל צריך כך? האם כדאי? מדוע? האם אני באמת מוכרח?"
ואז אני אומר לו בעדינות: "שקט פפנצ'ה…" וחוזר להתרכז בנשימה.
יש לי חתול פפנצ'ה והוא חמוד נורא.

ולפעמים כשאני יושב בכלל תוקף אותו איזה דחף.
איזה מין רצון כזה לאוכל, מין או סתם כך.
"עכשיו!", הוא מיילל, "עכשיו אני רוצה! עכשיו אני צריך – בדיוק כזה ולא כזה. לא אחר כך, אי אפשר לדחות. זה חשוב עכשיו! תקשיב לי טוב, אדון גלעד, כזה בדיוק אני מוכרח!"
ואז אני אותו בעדינות מרגיע ולוחש מין לחש שכזה: "ששש… פפנצ'ה. תרגע. זה לא הזמן עכשיו לזה". והוא נרגע. או שלא, ואני חוזר לנשימה – והוא בשלו.

ולא תמיד זה רע, לפעמים זה בכלל בטוב. הוא מתרפק עלי ומניח את הראש.
תשומת לב הוא מבקש והוא בהחלט יודע לדרוש!
מגרגר בהתפנקות ואומר לי שעכשיו, זה זמן טוב לדמיין איזה חוף שנהב.
מרחבים של חול בתאילנד וכסף למכביר, טיסות לחו"ל, מטוס סילון ומפתחות העיר. זו פנטסיה מהממת, כיף לחשוב על זה עכשיו.
ואז אני פתאום נזכר… וחוזר לחוש ת'גב.

אז לא היתה לי כבר ברירה. מה עושים עם פפנצ'ה שכזה?
מיניתי אותו לתפקיד מורה בכיר, את הפפנצ'ה הזה.
נו, גלימה כתומה כבר יש לו וטבע בודהא גם.
עכשיו כל פעם הוא מזכיר לי, לחזור לכאן משם.

ואז… לפעמים גם זה קורה: לפעמים הוא פשוט נרגע, מתכרבל לי בין הרגליים ונח לו בשלווה. בלי לזוז, רק לנשום,משמיע מין גרגור עדין, קטן.
ובשקט ובשלווה שנינו יחד סוף סוף פשוט רק כאן.


* פפנצ'ה: בפאלי, השפה הקדומה שבה נשתמרו דבריו של הבודהא: מחשבות חוזרות וטורדניות.

בתמונה: חתול פפנצ'ה

Leave a Comment

Filed under כללי

איך אומרים "גוז'ונים" בפאלי?

אתמול חזרתי מריטריט ויפאסנה. היה קשה ומתגמל. בדרך חזרה, ממש ביציאה מהחניה, העיר אחד הטרמפיסטים שלקחתי איתי בדרך חזרה, שהיה במקרה המורה היקר שלי יהל אביגור, שהוא שומע רעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי. עצרנו ואכן… יש תקר בגלגל.

היציאה מריטריט ויפאסנה היא כנראה אחד מהזמנים הטובים ביותר שיכולים להיות להצטרך לעצור ולהחליף גלגל. כמו שהעיר אחד מעשרות המתרגלים שיצאו מהריטריט לשאול אם אנחנו צריכים עזרה: "מעולם לא ראיתי מישהו מחליף גלגל עם חיוך כזה גדול על הפנים!". (היה ריטריט מתגמל, כבר אמרתי?) למרבה המזל פז, אחת המשתתפות שהצטרפה לנסיעה, ידעה להחליף גלגל (אם אי פעם ראיתן אשה קטנה וחמודה בחודש החמישי להריונה אומרת לשני גברים: "זוזו, אתם עושים את זה לא נכון" ומזיזה אותם כדי להראות להם איך מחזקים אומים אתם יודעים מה אני מתכוון. אם לא, אז הייתם צריכים להיות שם וכולי) והעסק התקדם די מהר.

תוך כדי החלפת הגלגל משותפת סיפרתי לחברי לדרך שצה"ל בחוכמתו כי רבה, בחר לשלוח אותי בשירות הצבאי שלי לקורס נהגי משאיות תובלה ושביליתי פעם שבועיים במילואים בהחלפה של גלגלי משאיות. כן, שבועיים שלמים רק בהחלפה של גלגלי משאיות. זה עורר זכרון ישן בקשר למונח המקובל בקרב נהגי משאיות לאומים שמחזיקים את הגלגל במקומו שלא הצלחתי להזכר בו בדיוק. ואז הזכרון הגיע ואמרתי (פחות או יותר): "גוז'ונים. גוז'ונים זה השם של האומים האלו בפאלי של נהגי משאיות". זה כמובן, הצחיק מאוד את יהל.

חילופי המילים המשעשעות האלו גרמו לי לחשוב על התפקיד וההקשר של השימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי המערבי-ישראלי (במאמר מוסגר אציין שזה קצת מגוחך שאנחנו כישראלים חושבים על עצמנו כמתרגלים "מערביים", אבל זה נושא אחר לפוסט אחר).

זה זמן טוב לעצור רגע ולהסביר מה זה "פאלי" למי שלא מכיר. הנה הסבר מההקדמה לספר התרגומים של דרשות הבודהה של קרן ארבל היקרה: "דברי הבודהה":

השימוש במילה "פאלי" לשפת הכתבים של מסורת זו לקוח מהביטוי "פאלי בהאסא" – שפת הכתבים. "פאלי" לא ציינה שפה מסויימת, אלא אוסף כתבים שנשמר בשפה שהיא למעשה בת-כלאיים: שילוב של דיאלקטים שונים שדוברו בצפון הודו בעת העתיקה ושל תהליך סנסקריטזציה שהתרחש במאה השנים שלאחר מותו של הבודהה. בתקופתו של הבודהה (במאה החמישית לפנה"ס) היתה הסנסקריט שפת הלימוד הפולחן הברהמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה אליטיסטית זו, ובחר ללמד דווקא בשפות המדוברות באזורים שבהם נדד. עם זאת, אף על פי ש"פאלי" לא היתה שפתו של בודהה עצמו (נראה כי הוא דיבר בדיאלקט שנקרא מאגדהי, ודובר באזור מאגדהה שבו נמצאת היום מדינת ביהאר) המחקר האקדמי מתייחס ל"שפת פאלי" כעדות העתיקה ביותר לדיאלקטים שדוברו בצפון הודו העתיקה, ולשפה המאפשרת מגע עם עולם המושגים שרווח בתקופתו של הבודהה.

מתוך "דברי הבודהה – תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים", בתרגומה של קרן ארבל

נקודה חשובה שלא מוזכרת בהסבר המצויין של קרן שמובא למעלה, היא שהדיון והלימוד של המסורות הבודהיסטיות במערב ובישראל עדיין עושה שימוש במילים בפאלי לתיאור מושגי מפתח בדרך הדהרמה – היא הדרך שהבודהה לימד, גם מחוץ לקונטקסט האקדמי. כך, מילים כמו "דוקהה", "סמאדהי", "אנאטה" ו- "אניצ'ה" נמצאות בשימוש שוטף פחות או יותר כחלק מהז'רגון שנמצא בשימוש של המתרגלים באופן יום יומי ומשמשת הלכה למעשה כז'רגון בודהיסטי מערבי.

וכל זה, כך אני סבור, מאוד מעניין. כי לשימוש בז'רגון, כל ז'רגון, יש הרבה משמעות בהקשר של יצירת קבוצה מובחנת העוסקת בעיסוק או בעלת מאפיין מגדיר מסויימים. השימוש בז'רגון "הנכון" מסמן את זאת שעושה בו שימוש כחברה בקבוצה, בעוד זה שלא מכיר את הז'רגון ואולי לא מודע אפילו לעצם קיומו מוגדר כ- "לא שייך". הלימוד של הז'רגון הוא חלק מתהליך החניכה והאינדוקרנציה לתוך חברות בקבוצה ואפילו רמת השליטה והשימוש הנכון בהקשר של ז'רגון עשויות לסמן את הסטטוס הגבוה בהיררכיה של חברה בקבוצה לעומת חבר מיומן פחות בשימוש בז'רגון.

מראייה כזאת, של שימוש במילים בפאלי כחלק מהתרגול הבודהיסטי במערב ו/או בישראל כז'רגון, אני חושב שהשימוש בפאלי מזיק יותר מאשר מועיל. בוודאי כאשר שוקלים את בחירתו של הבודהה עצמו להשתמש בשפת הדיבור המקומית ולא בסנסקריט. ובאמת, תנועת ה"מיינדפולנס" שמובילים אנשים כמו פרופ' ג'ון קבאט-זין בחו"ל וד"ר אסף פדרמן בישראל, המנסה לקרב ולהשמיש תכנים, דרכי ראייה ותרגול מתוך העולם הבודהיסטי אל תוך החברה המערבית לאו דווקא תוך שמירת ה"עטיפה" התרבותית של המסורות הללו לא עושה שימוש, רובה ככולה, במילים בפאלי והז'רגון הבודהיסטי בכללותו וזה, כך אני סבור, הוא דבר טוב.

עם זאת, יש הקשר אחר שאפשר לראות בו את השימוש בפאלי כחלק מהדיון והתרגול הבודהיסטי שאני סבור שקל לפספס. אינני מתרגם ואינני מתיימר להבין פאלי, אבל גם כך ניכר בעיני שפאלי, הן בהיותה שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש יום יומי והן בהיותה שפה "רזה", קשה לתרגום לשפות שנמצאות בשימוש יום יומי במערב ובישראל של היום. ישנן מילים שאין להם מקבילה מדוייקת בעברית ובאנגלית. וישנם גם מילים וביטויים שמשמעותם המדוייקת לא ידועה או לא ברורה וצריך לפענח אותם מתוך ההקשר בו הם מופיעים.

וזה, באופן פראדוקסלי, הוא יתרון עצום בעיני. כי דרך התרגול הבודהיסטי איננה לימוד שיש להכיר אותו (רק) מתוך שינון ולימוד קוגנטיביים אלא שדה חוויה שיש להכיר מתוך ההתנסות האישית של כל מתרגל. "אהי פאסיקו", אמר הבודהה: "בוא ראה" ואולי: "בואי חיקרי". המסר הוא: היווכחו לעצמכם, הפכו את הלימוד לחלק ממכם והיו המורים של עצמכם. ואי הבהירות האינהרנטית, חוסר המוכרות וחוסר הידיעה שיש במפגש עם שפה עתיקה שלא נמצאת בשימוש כבר אלפי שנים יוצר מרחב, לתחושתי, שמאפשר, ואפילו דורש, פגישה אינטימית עם כל האפשרויות והמשמעויות שמילה לא מוכרת מסויימת מחזיקה ובירור עצמי מה המדוייק ביותר, הנכון ביותר, לרגע ושימוש ספציפיים.

כשאנחנו פוגשים מילה מוכרת מתוך השימוש היום יומי, כמו "סבל" או "אמון", נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה היא אומרת. אנחנו לא עוצרים לחשוב ולהרגיש מה המילה הזאת אומרת בשבילי ברגע והקשר נתונים, כי אנחנו מכירים אותה. עצם הפגישה של מילה בשפה זרה שאיננו מכירים, מכריח אותנו לחוסר היכרות ומביא את מה שקרוי בזן "תודעת המתחיל".

ולפעמים, מתך חוסר ההבנה והרצון לדיוק, אנחנו יכולים להתחקות אחרי האטימולוגיה של מילה או ביטוי מסויים וזה כשלעצמו פותח פתח לסוג של הבנה חוויתית מסוג שונה. כך לדוגמה, כששמעתי לראשונה על המקור האטימולוגי של המילה "דוקהה" (על פי התרגום המצויין של קרן ארבל: "אי-נחת, חוסר סיפוק וסבל") בביטוי שמתאר ציר חורק או לא מכוונן היטב של עגלה, הבנתי את מהות הביטוי בצורה שלמה יותר בהתייחסות לחוויה הפרטית שלי. זאת לא היתה יותר מילה, אלא הרגשה, תיאור של התנסות שאפשר לשייך אותה לחיי היום יום שלי. לדוגמה, להצביע על הגלגל המפונצ'ר אתמול ולהגיד: "איזה מזל שזה פנצ'ר ולא ציריה דפוקה כי אז זה באמת היה דוקהה!".

פעמים אחרות מתוך התרגומים השונים שנמצאים בשימוש לאותו ביטוי או מילה עצמה, נפתח מרחב שמדייק יותר את האפשרות להבין את הכוונה בביטוי מסויים מאשר אם היה תרגום יחידני מוסכם שכולם משתמשים בו. כך לדוגמה, המילה "ויריה" (אחד מחמשת הכוחות שמתפתחים מתוך התרגול), עשויה להיות מתורגמת כ: "אנרגיה", "חריצות", "התלהבות" או "מאמץ". עצם קיומו של עושר אפשרויות דורש ממני להבין מה הפירוש המדוייק ביותר עבורי, מה מדבר אלי וחי בי ברגע נתון ובהקשר מסויים. אי הידיעה מהו התרגום "הנכון" מכריחה אותי לסקור את האפשרויות המוצעות ולברור מתוכן לאילו אחת או מיזוג שלהם אני מתחבר יותר ברגע והקשר מסויימים – וזה כשלעצמו הופך את התנועה של הפנייה החוצה של קריאת הטקסט או ההקשבה לשיחה, לתנועה פנימה של התבוננות עצמית. "אהי פאסיקו". בואי ראי בעצמך.

אז, נרצה או לא, שפת פאלי, למרות שהבודהה לא דיבר בה, היא חלק מהעולם של התרגול הבודהיסטי. ואולי, ככל שנשכיל לא להפוך אותה לז'רגון שיוצר הפרדה בין אלו שיודעות לאלו שלא, אלא נשמור אותה לא ידועה, מקום לחקירה, זה גם דבר טוב. אפילו טוב מאוד.

10 Comments

Filed under כללי

דו"ח נתיחה שלפני המוות

רשום:

בדיו על דף נייר, שחור על גבי לבן.

בכתב ידו של רופא, בעט נובע.

בפוספור זרחני של מסך מחשב.

סיבת מותו של הגווע –

לידה.

ובינתיים, אני כאן.

ואיזה יופי שפגשתי אותך.

Leave a Comment

Filed under כללי

Mission Impossible

I shall walk the path of the warrior,

my arms bare, all defenses down.

I shall take refuge in pestilence,

my weakness shall be my guide.

Like a great spy I shall set out to steal a secret,

so well known it is forgotten.

This Dharma will self destruct in 3 2 1…

<<silence>>

Leave a Comment

Filed under כללי

ביל"ו Śūnyatā

מְתַרְגֵּל רֵיקוֹת בביל"ו סֶנְטֶר,
כָּל הָאֲ.נָשִׁים חוֹלְפִים עַל פָּנַי.

הַצְּבָעִים, הַקּוֹלוֹת, הַחֹם וְהָרַעַשׁ,
מְנַסִּים לִמְכֹּר לִי דְּבָרִים שֶׁאֲנִי לֹא צָרִיךְ.

זֶה יָפֶה וְחַם וְצִבְעוֹנִי וּמְתַעְתֵּעַ,
כְּמוֹ קִרְקָס שֶׁהִשְׁתַּגֵּע.

אֲנִי רוֹאֶה לָכֶם אֶת הַקַּרְטוֹן מֵצִיץ מֵהַתַּפְאוּרָה.
זְמַן לְשׁוּב בַּחֲזָרָה.

Leave a Comment

Filed under כללי

על מחאה וכח

מי שלא גר מתחת לסלע במדבר שמע בימים האחרונים על המחאה. המוחים מתלוננים על יוקר מחירי הדירות בארץ ומחירי השכירות. הם מוחים על יוקר המחיה הכללי ועל חוסר הכרת המדינה בהוצאות מטפלת לצרכי מס. הם מוחים על עליית מחירי הדלק ועל "הטייקונים". באופן כללי, כך נראה לי לפחות, יותר משהמוחים רוצים שינוי ספציפי הם רוצים להביע את מורת רוחם מהמדינה והתנהלותה.

אני לא מצליח לגמרי להתחבר למחאה הזאת. ניסיתי להבין למה. אחרי הכל, אני כן בעד מדינת רווחה. אני אשמח לשלם מיסים גבוהים אם אקבל בתמורה חברה שגם תדאג לי כיחיד ואם היא תהיה שיוויונית יותר זה רק ישמח אותי. לא הצבעתי לביבי ואני לא חושב שהוא מנהיג טוב במיוחד. ובכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להתחבר למחאה הזאת. אז ישבתי וניסיתי להבין מה הסיבה ואני חושב שהצלחתי.

לפני כמה שנים החלטתי שאני מאוד מאוד רוצים דיבורית בלוטופ' אישית. מהסוג של אוזניה קטנה שדוחפים באוזן וגרמת לך להראות כמו חייזר או לפחות דמות מסטאר טרק. אל תשאלו אותי למה, זה לא ממש נוגע לסיפור. ביררתי כמה זה עולה (עניין של כמה מאות שקלים בודדים) והתחלתי להתלבט ביני לבין עצמי האם לקנות או לקנות – האם אני באמת צריך אוזנייה כזאת והם היא תשפר לי את איכות החיים או תשמח אותי או שזו פשוט לקבל צעצוע חדש שלא יגרום לי לאושר מעבר לחמש דקות הראשונות אחרי שקניתי אותו.

ואז, תוך כדי שאני הולך ומתלבט ראיתי אותו. הייתי בדיוק בדרך לארוחת צהריים במסעדה. הוא היה המאבטח בכניסה. הוא נראה כמו מאבטח מסעדות סטראוטיפי – עולה חדש מרוסיה, אם ניחשתי נכון. זו היתה שעת צהריים והוא עבד כמאבטח ונראה בעליל כמו מישהו שזאת העבודה הראשית שלו, לא משהו שהוא עשה להשלמת הכנסה. והיתה לו באוזן דיבורית בלוטופ', בדיוק מהסוג שרציתי וזה היכה בי.

בשלב הזה של החיים כבר הייתי בעל דירה אחת ובעל עסק עצמאי משלי שפירנס אותי. לא חייתי מהיד לפה. אני התבלטתי ביני לבין עצמי אם קניית הדיבורית תשפר משמעותית את איכות חיי. יכולתי להרשות לעצמי לקנות את הדיבורית ולא לחשוב פעמיים. אבל לא רציתי לקנות משהו סתם – רציתי לוודא שהבחירות שאני עושה הם מושכלות ובהתאם לסדר העדיפיות האמיתי שלי. והמאבטח בכניסה למסעדה שבה עמדתי לאכול צהריים, שמצבו הכלכלי בעליל היה שונה מאוד משלי ושאני יכול לנחש שלא הייתה לו דירה, כן קנה דיבורית כזאת. אני לא יודע בוודאות, אבל אני יכול רק להניח שסדר העדיפיות של המאבטח בכניסה היה מאוד שונה משלי, או, מה שסביר יותר שוהא לא ביצע תהליך של בחירה אמיתית – הוא רצה צעצוע חדש וקנה אותו, בלי לחשוב על סדרי עדיפיות.

המאבטח הזה לא לבד. לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אשה שסחבה עגלה ואספה לתוכה בקבוקים למחזור – תוך כדי דיבור בטלפון נייד. ויש גם את כתבת הלייפסטל הצעירה, המשכילה והשנונה שאני עוקב אחרי בטוויטר שמספרת מצד אחד איך אבא סוגר לה שוב ושוב את המינוס ומצד שני מזמינה משלוחי אוכל ממסעדות תל אביביות על ימין ושמאל וכמובן מתגוררת בת"א. ידידה יקרה שלא מבינה איך אני לא מצטרף למחאה שכרה בית פרטי ומקסים במושב בצפון ומנהיגת המחאה גברת דפנה ליף שרוצה שעובדת, על פי התקשורת כעורכת וידאו ומלצרית ורוצה לשכור דירה בת"א. וכל האנשים שאין להם דירה משלהם אבל יש להם פלזמה או מסך אל.סי.די 50 אינצ' בסלון ויצאו לנופש בחו"ל בשלוש שנים האחרונות ובעצם, כל מי שנמצא כרגע במאהל ומוחה על חוסר היכולת להגיע לדירה משל עצמו, אבל מחזיק אייפון.

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים שאני הולך לכתוב: שהם מפונקים. אז לא, אני לא חושב שהם מפונקים בכלל. אני חושב שמה שמשותף להם הוא משהו אחר- איכשהו, הם לא הפנימו את העובדה שהחיים מלאים בחירות. משהו אחד תמיד בא על חשבון משהו אחר. זה בסדר גמור להעדיף כל בחירה לגיטימית, אבל אי אפשר לרצות את הכל. מה שאתה תקבל יחסר למישהו אחר. מה שתקנה עכשיו בא על חשבון מה שאחר כך. זה החיים. זה לא היה שונה אף פעם.

אני מסתכל על עצמי ורואה שכן, אני בעלים של שתי דירות (כן, ההורים עזרו, אבל אם לא היו עוזרים עדיין היתה לי היום דירה אחת לפחות), אני עובד בהייטק ומרוויח טוב והשנה נצא לנופש בחו"ל עם המשפחה. אבל, אני כותב את הפוסט הזה נעול בסנדלים בני עשר. שנה שעברה הנופש המשפחתי היה לבית מלון באשדוד בדיל לוועדי עובדים ובעצם נסיעת הנופש האחרונה לחו"ל על המשפחה היתה לפני ארבע שנים. אני גר בראשון, ועד לפני חודש אני ואשתי חלקנו אוטו אחד מה אמר ששנה נסעתי לעבודה בת"א באוטובוס.

והנה הפואנטה של כל הפסקה האחרונה: יש קשר בין החלק הראשון לשני שלה. עשיתי בחירה, מה אני מרשה לעצמי ועל מה אני מוותר. אני בהחלט לא היחיד. אח שלי הסטודנט עושה את מה שנראה כל כך נורא כנראה לגברת דפנה: הוא גר בראשון ונוסע לעבודה וללימודים בת"א באוטובוס רחמנא ליצלן. הוא לא נראה לי סובל. ההורים שלי ושל אשתי עבדו קשה מאוד כל החיים (לפעמים ביותר מעבודה אחת בו זמנים) כדי לרכוש דירה. אני חושב שלו תבדקו את חייהם של אותם טייקונים, כמו רמי לוי ותשובה תגלו משהו מאוד מאוד דומה.

מה שמביא אותי לעניין המחאה ומה שמפריע לי בה. לא, זה לא שאני חושב שהמוחים הם מפונקים ולא שאני חושב שאין הרבה מאוד צדק במה שהם אומרים. מה שמפריע לי הוא הסירוב של המוחים, מעבר לציון העובדה שלא כל דבר בהתנהלות המדינה הוא בסדר, נקודה שאני מסכים איתה, להציע הצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות שהם מציינים  – רוצים להוריד מיסים? מצויין! המיסים על הדיור משמשים ל- X הדברים הבאים: מימון פרוייקט כיפת ברזל, תשלום לתלמידי ישיבה, כיסוי העלות האמיתית של לימודי תואר ראשון, בניית גדר ההתנתקות, הצטיידות במערכת נשק חדשה ותשלום משכורות הרבנות הראשית. אז איך עושים בחירה – על מה מוותרים?

נושא דומה – הורדת המיסים על דירות חדשות תוריד את מחירי הדירות ותפגע, לפעמים קשה, באותם אנשים שיש להם דירה, כולל דירות להשקעה. לפעמים היא תיצור מצב שערך המשכנתא גדול מערך הדירה! חלק קטן מאותם אנשים הם עשירים, אבל חלקם הגדול הוא לא – הדירה היא הפנסיה שלהם. בלעדיהם הם יזדקקו להשלמת הכנסה בעצמם. את מי מעדיפים? את אלה שלא קנו דירה עד עכשיו או את אלה שכן? את מי להעדיף?

אני בטוח שכל מי שקורה את התיאור הנ"ל יודע בוודאות על מה הוא היה מוותר. אבל הינה הקט'צ – לא כולם בוחרים באותם דברים. למשא ומתן שאנחנו כחברה מנהלים יש שם, קוראים לו פוליטיקה. כאשר מארגני המחאה מצהירים שהם לא "פוליטיים" הם בעצם אומרים שהם לא רוצים לבחור. ובאמת הרושם שלי מציטוט לפחות חלק מהדוברים בנוגע לנושא ציין במפורש שהם לא חושבים שזה תפקידם להציע הצעות לפתרון – אלא תפקיד "נבחרי הציבור".

זה בדיוק המקום שאני מתנתק מהמחאה הזאת לגמרי. מחאה כשלעצמה היא בעלת ערך קטן מאוד. אתם רוצים משהו? לכו תשיגו אותו! ספרו לנו איך זה יקרה, תארגנו מפלגה ורוצו לכנסת. אולי אפילו אצביע בעבורכם, מי יודע. אבל כשאתם מארגנים מאהל ומוחים, בלי שום הצעות קונקרטיות, כשאתם "נגד הטייקונים" ו"נגד הפוליטיקאים", אתם סתם עושים רוח.

ואיכשהו זה מתחבר לי. כי אותו מקום שגורם לאנשים למחות אבל להתחמק מלהציע הצעות קונקרטיות הוא אותו מקום שמביא את האנשים לקנות אייפון והתלונן על שהמשכורת לא מספיקה להם לקנות דירה. כשמציעים למוחים לשקול קניית דירה בלוד והתגובה היא ביטול מיידי, זה גורם לי לשאול מי מהם ביקר בלוד לאחרונה. כמה מהם בדקו ויודעים שהילדים של המושב בית צבי, אחד המושבים הכי עשירים בארץ, נוסעים לבית הספר התיכון בלוד. כמה מהם בדקו את האפשרות לארגן מסה של חברים טובים שייבנו בניין ואולי שכונה בלוד ביחד, כדי לשנות את תמהיל האוכלוסיה שהם כל כך מודאגים ממנו.

וכבר ראיתי את זה בעבר מדברים אחרים שעשיתי בחיים. ראיתי את האנשים שתמיד מספקים הרבה ביקורת אבל לעולם לא יוזמים או פועלים. ראיתי את אנשי ה- "מישהו צריך לעשות" כשאני (עם חברים) הקמתי עמותה לפעילות ציבורית וניסינו לעשות שינוי. המחאה היא בסך הכל שיקוף של תפיסת ה"מישהו צריך לעשות" ואני מצטער אבל אני מאמין ב"אם אין אני לי מי לי".

ואם האנשים הטובים שמוחים עכשיו היו חושבים בצורה כזאת, אם הם היו מתמקדים בפתרונות לבעיות (האמיתיות לגמרי בחלקם!) ובאפשרי ובבחירות, הם היו מגלים שהם יכולים לקנות דירה. בעצמם ואפילו היום וגם ואולי בעיקר, הם היו מגלים שהם לא צריכים למחות – הם יכולים לשנות, בידיים שלהם, את המדינה למדינה טובה יותר. כי מחאה זה נחמד, אבל מחאה במהותה באה מנקודה שאתה מאמין שלמישהו אחר יש את הכח. אבל זה לא ככה – לא לביבי ולא לשטייניץ ולא לטייקונים יש את הכח, רק לכם. אז תפסיקו למחות ותתחילו – לעבוד, לארגן פעילות פוליטית, לקבל החלטות כלכליות נכונות ואז ורק אז תהיה אפשרות לשינוי אמיתי, פרטי וציבורי.

טוב, ירדתי מארגז הסבון שלי. אני בטוח שיהיו כמה תגובות לפוסט הזה. בבקשה 🙂

8 Comments

Filed under כללי

שלום עולם… שוב!

בשנת 2002 פתחתי כאן בלוג. בתחילה באנגלית על בסיס מערכת ניהול תוכן שכתבתי לבד ב- Perl ולאחר מכן עברתי לעברית ול- WordPress. מאז הצטברו הרבה פוסטים, קצרים וארוכים, שוליים וחשובים. היו תקופות שבהן כתבתי הרבה וכאלו שלא כתבתי בהם בכלל. ואז האסון קרה – במהלך העברת הבלוג הזה משרת לשרת איבדתי בתקלת אדמינסטרציה את תוכן הבלוג.

עכשיו אני מנסה לידה מחדש וכמו כל לידה זה כמובן לא קל. עם הזמן והחשק יתווספו לכאן עוד פוסטים חדשים.

בינתיים, לרבים מהפוסטים שהיו פה יש העתקים ואני אנסה לאט לאט להשיב אותם למקומם. אבל בינתיים, כל מה שתמצאו פה היא ההתנצלות הבאה: אם הגעתם לכאן בעקבות לינק שבור, אני מצטער. עכשיו אתם יודעים מה קרה.

גלעד

3 Comments

Filed under כללי