הפוסט הכי פופלארי בבלוג שלי, בהפרש ניכר מכל השאר, הוא הפוסט הזה. יש בו למעלה מ- 30 תגובות.
הפוסט מתאר איך אנשים עצבניים התקשרו אלי לפני למעלה משנתיים במחשבה (מוטעית) שאני מתקשר אליהם באמצע הלילה ומנתק מפני ששירות השיחה המזוהה של בזק זיהה את מקור השיחה במספר טלפון שהם מצאו באתר של החברה שלי, איך הבנתי כי מספר הטלפון המדובר הוא בעצם מספר טלפון של שירות הודעות אוטומטי של בזק שנמצא באתר של החברה כשירות לציבור המשתמשים בתוכנת קוד פתוח מסויימת ועזרתי למתקשרים לפתור את הבעיה, שבעצם לא היתה קשורה לחלוטין אלי, אחרי ששירות הלקוחות של בזק כשל לחלוטין לעזור להם.
כל זה קרה בינואר 2006. מאז, באופן קבוע, מתווספות יותר ויותר תגובות לפוסט הזה של אנשים שנתקלו באותה הבעיה ובאמצעות התיאור המפורט בפוסט בבלוג שלי מבינים מה לעזאזאל קורה ופותרים את הבעיה.
היום פורסם באתר דה-מרקר כי אחת מהנשים שנפלו קורבן לבעיה זהה, תובעת את מבזק סל שך 20,000 ש"ח. נדמה לי אפילו, עקב זהות באחד השמות שבתגובות בבלוג שלי, שהתובעת היא אחת מאילו שנעזרה בפוסט שלי.
התאריך היום הוא כמעט אמצע 2008, כלומר, מאז ינואר 2006 (שאז התפרסם הפוסט שלי) עברו שנתיים וחצי. בכל הזמן הזה נראה שבזק לא השכילה לעלות על קיום הבעיה ולהדריך בהתאם את אנשי התמיכה הטכנית, אבל כל מי שהיה לו שכל לחפש בגוגל את מספר הטלפון הסורר הגיע לפוסט שלי וקיבל פתרון.
מסקנה: האינטרנט יודע יותר על פתרון הבעיות של לקוחות בזק משירות הלקוחות של בזק. זה בעצם הכללה של "חוק לינוס" שדן בפיתוח תוכנה ("כל הבעיות תוכנה הופכות להיות פשוטות אם מספיק אנשים מחפשים אחריהם"). אני תוהה אם יש פה הזדמנות עסקית.
אנחנו באמת חיים בזמנים מעניינים.
נ.ב. הכותרת, למי שלא זיהה, היא הומאג' למערכון מפורסם של לילי טומלין שבו היא מגלמת מפעילת מרכזת טלפונים מפחידה משהו ב- AT&T, ה- "בזק" האמריקאי לשעבר.
גלעד